בלב המדבר החולי הגדול בעולם — רוּבּ אל-ח'אלי — היו פעם אגמים של מים מתוקים, מוקפים חיים, אך עקבות אדם כמעט לא נמצאו שם. משלחת באורך של כאלוף וחצי קילומטרים חשפה מרבצים של אגמים קדומים ב-55 מתוך 125 נקודות שנבדקו, אך לא כלי אבן אחד ולא חומר גלם מתאים לייצורם במעמקי המדבר.
מחקר שפורסם בכתב העת Nature מראה שהגישה למים הייתה הכרחית, אך לא מספקת. הגאולוגיה של האזור מסבירה את הפרדוקס: סלעים המספקים צור, קוורץ וחומרים אחרים המתאימים לסיתות לכלים חדים נחשפים על פני השטח רק בשולי המדבר. במרכזם הם חבויים תחת שכבה עבה של חול ומלחות, והאגמים ניזונו בעיקר ממים תת-קרקעיים שאינם מביאים אבן ממרחק.
חוקרים מאוניברסיטת וינה, מאוניברסיטת אלגארבה וממוסדות אחרים השוו את נתוני המשלחת להתפלגות 363 אתרי התיישבות ידועים מהתקופה הפלאוליתית התיכונה בחצי האי ערב. מודל ממוחשב שהתחשב רק בקרבה למים חזה את מיקום האתרים ברמת דיוק המתאימה לשטח תחת עקומת ROC של 0.695. הוספת גורם הימצאות האבן המתאימה העלתה מדד זה ל-0.768.
במקביל, 57 אחוזים מהשטחים בטווח הנגישות למים נמצאים על תצורות גאולוגיות ללא חומר גלם לכלים. היישובים התרכזו דווקא במקומות שבהם שני המשאבים חפפו זה לזה. דפוס דומה ניכר גם באזורים אחרים — מרמת מסאק בלוב ועד למדבר המזרחי של מצרים וטיבט.
עבור אנשי תקופת האבן הכלים לא היו רק מכשירים, אלא תנאי להישרדות בסביבה זרה. בלי היכולת לייצר במהירות סכין או מגרד, גם מקום עשיר במים הפך למבוי סתום. המודל מראה ששחזורים קודמים של נתיבי ההתפשטות מאפריקה, שנשענו בעיקר על אקלים ומים, עשויים היו להפריז במידה ניכרת בשטחים המתאימים להתיישבות ממושכת.
הגילוי מדגיש עד כמה שזורים המשאבים זה בזה בחיי הקהילות הקדומות: המים נתנו חיים, והאבן — את האפשרות לקיימם. מגבלות מסוג זה השפיעו כנראה גם על קצב ההגירות וגם על כיווניהן לאזורים צחיחים אחרים על פני כדור הארץ.
המחקר מזכיר שכדי להבין את העבר חשוב להתחשב לא רק בגורמים מובנים מאליהם כמו מים, אלא גם באלה המספקים את הבסיס הטכנולוגי לקיום.
