בנווה המדבר דח'לה, בין חולות המדבר המערבי של מצרים, גילו ארכאולוגים קבר שנראה במבט ראשון כאנכרוניזם: מבנה-על פירמידלי מלבני בוץ, שהוקם בתקופה הרומית, בסוף המאה השלישית — בראשית המאה הרביעית לספירה. ארבע עשרה מדרגות מובילות לכניסה מאבן, המעוטרת בשמש מכונפת, בנחשים ובסצנה מתוך "אמדואת" — טקסט מצרי על מסע השמש בעולם המתים. אך בקיר הדרומי של הפירמידה משובצת סטלה ועליה תשע עשרה שורות של שיר אבל יווני.
את החפירות ערכה משלחת מצרית של המועצה העליונה לעתיקות בביר א-שגאלה, חלק מהנקרופוליס של העיר העתיקה מוטיס. המבנה נועד לגבר ולאשתו. בפנים נמצאו שולחן הקרבה מאבן חול, בריכה לטהרה, כלי חרס ומטבע ברונזה ועליו דיוקן הקיסר קונסטנטינוס. הממצא העיקרי — הסטלה ועליה האלגיה, המוקדשת לאדם בשם פסיכתס (או ביסיכתס), שלפי נתונים ראשוניים ייתכן שנחשב לשופט.
קבר זה ממחיש בבירור כיצד השתלבו מסורות במצרים הרומית. סמלים מגוננים מצריים ותיאורי העולם התחתון מתקיימים זה לצד זה עם טקסט ספרותי יווני, הכתוב בדיו אדומה. השפה היוונית בנווה המדבר דח'לה לא הייתה נדירה: בטרימיפיס הסמוכה השתמרו כתובות בית ספר ביוונית. השיר על הסטלה אינו מבטל את האמונות המצריות, אלא משלים אותן, ומראה שהאליטה המקומית שמרה על טקסיה שלה ובמקביל שילבה יסודות מהתרבות ההלניסטית.
אנדרטאות כלאיים מעין אלה מסייעות להבין את חיי היום-יום בפרובינקיות המרוחקות של האימפריה. כאן לא היה קרע חד בין "רומי" ל"מצרי": אנשים קברו את יקיריהם לפי מנהגים מעורבים, שבהם ההירוגליפים הגנו על הנפש והשורות היווניות ביטאו אבל אישי. המטבע של קונסטנטינוס מצביע על תקופה שבה הנצרות כבר צברה כוח, אך מנהגי הקבורה המסורתיים עוד נותרו חיים.
הארכאולוגים מציינים שהכניסה מאבן ועליה הירוגליפים וסצנה מתוך "אמדואת" היא נדירה בנקרופוליס זה. בדרך כלל מופיעים יסודות כאלה באנדרטאות קדומות יותר או באנדרטאות של הבירה. נוכחותם בפירמידת לבנים צנועה מעידה שגם בנווה מדבר מרוחק שאפו מזמיני הקבר לעיצוב יוקרתי, ושילבו חומרים זמינים עם סמלים של מעמד גבוה.
הממצא מוסיף נדבך לתמונה של הנוף התרבותי במצרים הרומית. בדח'לה, כמו בנווי מדבר אחרים, שימשה השפה היוונית לא רק לצורכי המנהל, אלא גם לביטוי רגשות ברגע הפרידה. האלגיה על הסטלה אינה רק כתובת, אלא עדות לכך שאדם, אולי שופט, ביקש שיזכרו אותו בשפה שקישרה אותו עם העולם ההלניסטי הרחב יותר.
תגליות כאלה מזכירות: גם בפינות הנידחות ביותר של העולם העתיק חיפשו אנשים דרכים לחבר בין חוטים שונים של זהותם, כדי ללוות את המתים בכבוד בדרכם האחרונה.
