בצפון-מערב מרוקו, על רכס מעל נהר ואד אל-בחת, גילו ארכיאולוגים מערכת של חפיר וסוללה שלפי הנראה שימשה להגנת יישוב לפני כ-3500–4000 שנה. מבנה זה מוכר כמכלול ההגנתי העתיק ביותר הידוע בצפון אפריקה שמחוץ לעמק הנילוס.
חפירות שנערכו בשנת 2023 בראשות צוות בינלאומי, ובכללו חוקרים מהמועצה הלאומית למחקר של איטליה, חשפו מתחת לחומת אבן מימי הביניים המאוחרים יותר שרידים של סוללת עפר וחפיר שרוחבו לא פחות מ-1.8 מטר. תיארוך פחמן-14 של 17 דגימות מן המילוי מתארך את הבנייה הראשונית לתחילת האלף השני עד אמצעו לפני הספירה.
היישוב ואד אל-בחת עצמו התקיים זמן רב קודם לכן: באמצע האלף הרביעי — ראשית האלף השלישי לפני הספירה שגשגה כאן קהילה חקלאית גדולה, שהשתרעה על כעשרה הקטאר. התושבים גידלו דגנים, רעו מקנה וקיימו קשרים עם חצי האי האיברי, כפי שמעידים ממצאי חרס וכלי אבן.
התגלית החדשה מלמדת שלאחר יותר מאלף שנים שבו בני אדם למקום זה והשקיעו מאמץ ניכר בביצור התבליט הטבעי. המערכת חסמה מעבר צר בין הנהר לנחל, והפכה את שלוחת הרכס לשטח מוגן יותר. ככל הנראה, הבנייה חייבה תכנון, תיאום עמל וגיוס משאבים — סימנים לחברה מאורגנת.
ייעודו של המבנה נותר נושא לדיון: הוא עשוי היה לשמש להדיפת איומים, לפיקוח על תנועה או ליישוב תחרות גוברת על קרקע ומים באזור. חשוב לציין שעבודות רחבות היקף מסוג זה לא תועדו קודם לכן במגרב של אותה תקופה.
מאוחר יותר, במאות ה-11 עד ה-13 לספירה, שבו התושבים מימי הביניים והשתמשו באותו שטח, והקימו חומת אבן מעל הסוללה העתיקה. כך שמר המקום על חשיבות אסטרטגית במשך אלפי שנים.
התגלית מחייבת בחינה מחדש של התפיסות בדבר התפתחות החברות בצפון אפריקה, ומזכירה שגם באזורים מרוחקים למדו בני האדם מוקדם להגן באופן קולקטיבי על יישוביהם ומשאביהם.
