באמייל השיניים של אנשים שחיו בפסגת המחוז לפני יותר מאלף שנים נשמר תיעוד מדויק של האופן שבו תחייתה של תעשיית העופרת לאחר נפילת רומא הרעילה דורות שלמים.
חוקרים מאוניברסיטת נוטינגהאם ניתחו שרידים משלושה בתי קברות — ויגבר-לוֹ מהמאה השביעית ושניים בקאסלטון, המשתרעים על פני התקופה מהמאה השביעית עד המאה החמש עשרה. האמייל נוצר בילדות ואינו משתנה כל החיים, ולכן הוא שומר מידע על זיהום הסביבה בעופרת.
כבר עד אמצע המאה השביעית הגיע או עלה ריכוז העופרת בשיניים של ילדים מקומיים לרמות האופייניות לערים תעשייתיות במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. רמת הרקע אינה אמורה לעלות על 0.5 ppm, ואולם אצל רוב האנשים שנחקרו היא עמדה על 15 עד 40 ppm, ואצל ארבעה — על יותר מ-40 ppm.
ייצור העופרת, שחודש עד אמצע המאה השביעית, זיהם עד אמצע המאה השמינית את סביבות קאסלטון. שיא הזיהום חל בסוף המאה השתים עשרה — ראשית המאה השלוש עשרה, כאשר פסגת המחוז הפכה לספקית העופרת הגדולה ביותר במערב אירופה.
אי-השוויון החברתי התגלה ביתר שאת: לאנשים שנקברו עם חרבות ותכשיטים יקרים היו ריכוזי עופרת נמוכים בהרבה. העניים, שעסקו בכרייה ובהתכת עפרה, צברו את הרעלן בכמויות מסוכנות כבר בילדות.
שלוש נשים צעירות בגילים 17–25, ששיניהן הראו מינונים גבוהים במיוחד, מתו בטרם עת. אף שהקשר הישיר להרעלה לא הוכח, עופרת פוגעת במערכת העצבים, בכליות ובמערכת הרבייה, ובהריון היא עלולה לשוב ולהיכנס לדם.
רוב האנשים שנחקרו גדלו במקום, כלומר כישורי הכרייה עברו מדור לדור בתוך המשפחות המקומיות. הכישורים שהאכילו בו-זמנית הרעילו את אלה שתרגלו אותם.
המחקר, שפורסם בכתב העת Antiquity, מראה כיצד השגשוג הכלכלי של אנגליה בימי הביניים הותיר חותם עמוק בגופם של אנשים פשוטים, וכיצד שיטות מודרניות מאפשרות לקרוא את החותם הזה לאחר מאות שנים.
