ביערות הערפל של האנדים, שבהם העננים כמעט אינם מתפזרים מעל המדרונות, צמח זמן רב ענק שלא ניתן היה לסווג אותו בביטחון. כעת יש לו שם: Daturodendron, עץ שגובהו מגיע ל-20 מטרים, שתואר כסוג חדש במשפחת הסולניים.
הדגימה הראשונה נאספה בשנת 2004 סמוך לבוקרמנגה שבקולומביה, אך יותר מעשרים שנה נותר הצמח במצב של אי-ודאות. את הנקודה שמו עליה חוקרים מאוניברסיטת קרטחנה ומהגן הבוטני המלכותי בקיו. ניתוח פילוטרנסקריפטומי של כמעט 300 גנים, שפורסם בכתב העת Taxon בשנת 2026, הראה: העץ שייך למשפחת הסולניים ונמנה עם השבט Datureae, שאליו משתייכים הדטורה (Datura) והברוגמנסיה. משום כך מכנים אותו קרוב משפחה רחוק של העגבנייה, תפוח האדמה והחציל: הקרבה כאן נמדדת ברמת המשפחה כולה.
במראהו החיצוני אין Daturodendron דומה לצמחי הגינה המוכרים. אין זה שיח עשבוני כי אם עץ ממשי בעל גזע ונוף עבותים. הוא הופרד לסוג נפרד לא בשל פרט אחד, אלא בשל מכלול של תכונות: צורת חיים מעוצה, פרחים זקופים, גביע שנפתח לאורך קו טבעתי, כותרת בשרנית-עורית וזרעים עגולים או דמויי כליה. שם הסוג מרמז על הדמיון לדטורה, ואילו שם המין absconditum, כלומר "נסתר", משקף את העובדה שהעץ נותר כה זמן רב בלתי נראה. לעת עתה ידוע מין אחד, Daturodendron absconditum.
הכימיה של הצמח מעניינת במיוחד. Daturodendron מייצר אלקלואידים טרופאניים — סקופולמין והיוסציאמין, אותם תרכובות המאפיינות את הדטורה ואת חברים אחרים בשבט. אלקלואידים טרופאניים נחשבים בדרך כלל לחומרי הגנה מיוחדים, ושחזור מצבים אבולוציוניים קודמים מראה שהיכולת לייצר אותם כנראה הופיעה בשבט לפני זמן רב מאוד. משמע, אצל Daturodendron מדובר במורשת קדומה ולא ברכישה חדשה.
בעבור חוקרי האבולוציה החשוב מכל הוא מקומו של הסוג החדש על עץ המשפחה. ניתוח פילוגנטי ממקם את Daturodendron בבסיס השבט: הוא מתגלה כאח לכל שאר נציגיו. הדבר הופך את הצמח לחוליה מפתח בהבנת המעבר מפירות בשרניים שאינם נפתחים אל תרמילים יבשים שנפתחים, המאפיינים כיום קרובים רבים. הפער בתמונת האבולוציה של הסולניים התברר כבולט יותר מכפי שנדמה היה, אף בקבוצה שנחשבה לחקורה היטב.
הבעיה העיקרית היא גורל בית הגידול. המין ידוע רק מקולומביה ומפרו, ולכן כריתת היער פוגעת בו במישרין, וכמה פרסומים כבר מכנים אותו עדיפות לשימור. יערות הענן של האנדים נמנים עם המערכות האקולוגיות העשירות ביותר על פני כדור הארץ, אך יערות טרופיים הרריים נכרתים מהר יותר מאלה של האמזונס, ושינוי האקלים מייבש אותם. כריתה ישירה לשם מרעה ושדות נותרת האיום העיקרי.
הגילוי מעניין גם בעבור פרמקולוגים: האלקלואידים הטרופאניים של המשפחה ידועים זה מכבר בחשיבותם האתנומדיצינית, והסוג החדש מוסיף לקבוצה זו נקודה נוספת למחקר. אך בטרם ידובר על שימוש מעשי, יש להבין כיצד חי העץ בטבע, ולשמר את היערות עצמם.
