בניו זילנד נקבת ה-wētāpunga (Deinacrida heteracantha) יכולה לשקול עד שבעים גרם — בערך כמו עכבר בוגר. עד לא מכבר, הוֶוטה הענקית הזאת, ששכנה בעבר בשטחים נרחבים באי הצפוני, שרדה רק על פיסת יבשה זעירה אחת — האי ליטל בארייר. כיום, כעבור חמש עשרה שנות עבודה מכוונת, עבר המין מקטגוריית המינים הנכחדים ברמה הלאומית לקטגוריית המינים המשתקמים ברמה הלאומית.
הסיבה לצניחה החדה היא סיפור קלאסי של לחץ אנתרופוגני. מתיישבים אירופיים כרתו יערות כדי להכשיר שטחי מרעה, ובמקביל הביאו עמם חולדות, הרמינים וטורפים אחרים, שעבורם היו החרקים הכבדים והמגושמים לטרף קל. עד שנות התשעים של המאה הקודמת נחשב ה-wētāpunga ביבשת למין שנכחד, ובאי היחיד שנותר הצטמצמה האוכלוסייה במהירות.
במקום לנסות להעביר את הפרטים האחרונים ישירות, בחרו המומחים בדרך של רבייה בשבייה. החל משנת 2010 הורבו בעשרות אלפי חרקים במשכנות הרבייה של Butterfly Creek, ומאוחר יותר גם בגן החיות של אוקלנד. במשך חמש עשרה שנים בוצעו ארבעים וחמישה מעברים, ושוחררו בטבע יותר מאחד עשר אלף פרטים בשמונה איים נטולי טורפים ובשני שמורות יבשתיות מגודרות.
הסימן המשכנע ביותר להצלחה הופיע באיים מוטואורה וטיריטירי-מטאנגי: שם כבר תועדו הדור הרביעי ואף החמישי, שנולדו בטבע. משמעות הדבר היא שהאוכלוסיות הפכו לבעלות יכולת קיום עצמאית ואינן תלויות עוד אך ורק בשחרורים חדשים. תוצאה כזו אצל חסרי חוליות היא נדירה ביותר ונחשבת לאמת מידה בינלאומית להשבת מינים מוצלחת.
תפקיד חשוב מילאה השותפות עם השבט המקומי Ngāti Manuhiri — השומרים המסורתיים של האי ליטל בארייר. הידע וההשתתפות שלהם סייעו לא רק בעבודה המעשית, אלא גם בתכנון ארוך הטווח. הניסיון שנצבר בהצלת ה-wētāpunga מיושם כבר במינים אחרים של וֶוטה ענקית הנתונים בסכנה.
הצלחת התוכנית מלמדת שגם עבור חסרי חוליות גדולים, שלעיתים קרובות מוזנחים לטובת בעלי חיים "כריזמטיים" יותר, אפשריים שינויים ממשיים, אם משלבים גישה מדעית, רבייה בהיקף נרחב והגנה על בתי גידול.
