במימי הים הערבי חי אוכלוסייה של לווייתני גבן שאינה מבצעת את הנדידות העונתיות הרגילות בין אזורי ההזנה הקרים לבין מקומות הרבייה הטרופיים. בעלי חיים אלה נשארים כל השנה בקווי רוחב חמים, פועלים לפי מחזור רבייה צפוני ושרים שירים שאינם דומים לשום אחרים. מחקר גנטי חדש מחזק את הטיעונים להכיר בהם כתת-מין רביעי — Megaptera novaeangliae indica.
מדענים מ-Wildlife Conservation Society יחד עם שותפים מעומן ניתחו DNA מיטוכונדריאלי 2285 של לווייתני גבן מרחבי העולם. התוצאות הראו מידה גבוהה של בידול גנטי של האוכלוסייה הערבית משלושת תת-המינים המוכרים כבר — הצפון-אטלנטי, הצפון-פסיפי והדרומי. זרימת הגנים ביניהם מזערית, והמגוון הגנטי בים הערבי התברר כנמוך ביותר מבין כל האזורים שנחקרו. קווי הלווייתנים הערביים נפרדו לפני עשרות אלפי שנים — ההערכות נעות בין 43 ל-113 אלף שנים.
החוקרים בחנו גם DNA עתיק של פרט הטיפוס של Megaptera indica, שתואר עוד בשנת 1883 מול חופי עיראק. ניתוח מורפולוגי וגנטי אישר כי מדובר היה בלווייתן גבן ממש, הקרוב לפרטים הערביים בני זמננו. נתונים אלה מחזקים את ההצעה לכנות את תת-המין Megaptera novaeangliae indica, אם כי ההחלטה הסופית נותרת בידי הוועדה לטקסונומיה של החברה לחקר יונקים ימיים.
ייחודה של האוכלוסייה מתבטא לא רק בגנים. הלווייתנים אינם נודדים, ניזונים ומתרבים באזור אחד, ובעלי תרבות שירים והתנהגות מיוחדות. בידוד זה הופך אותם לפגיעים במיוחד: הסתבכות בציוד דיג, התנגשויות עם ספינות, רעש תת-ימי, זיהום ושינויי אקלים המשפיעים על מלאי הסרדינים מאיימים על הישרדותם. מספרם נותר קטן ואינו גדל כבר שני עשורים.
ההכרה בתת-המין סוללת את הדרך לאמצעי שימור מדויקים יותר — מתוכניות ניהול אזוריות ועד שיתוף פעולה בינלאומי דרך הוועדה הבינלאומית לציד לווייתנים. ללא פעולה מתואמת, הסיכון להכחדתה של שושלת ייחודית זו מבחינה גנטית ותרבותית נותר גבוה.
