התודעה ככוונה לדיווח: התאוריה של מייקל שדלן על התמרת מחשבות לא מודעות

מייקל שדלן עסק במשך שלושה עשורים במשימה שלכאורה אינה קשורה לתודעה. קוף מביט במסך ובו נקודות המרצדות באקראי; חלקן נסחפות לכיוון אחד, ויש להחליט לאיזה כיוון. שיעמום מוות. אולם בקליפת המוח הקודקודית, באזור LIP, התגלו נוירונים שקצב הירי שלהם עולה בדיוק ככל שנצברות ראיות לטובת אחת האפשרויות. כשהוא מגיע לסף – בעל החיים מגיב. רויטמן ושדלן תיארו זאת ב-2002, ומאז הפכה עקומת הצבירה לסוס העבודה של התחום כולו. NYU

בסוף מאי פרסם שדלן ב-PNAS טקסט שבו נגזרת מעקומה זו תאוריה של התודעה.

ראוי לדבר על הסוגה כבר עכשיו, שכן היא מסבירה כאן רבות. מדובר ב-Perspective, וליתר דיוק ב-Inaugural Article – מאמר מכונן שזכאים לו מי שנבחרו לאקדמיה הלאומית למדעים; שדלן נבחר ב-2023. כתב היד הגיע למערכת בינואר, התקבל באפריל, ובין המבקרים נמנים מייקל גרציאנו וויליאם ניוסום. כלומר, אנשים בעלי השקפות משלהם, שונות למדי, על הנושא. הפורמט מאפשר לכותב להתבטא בהרחבה מעבר למה שמתירים הנתונים, ושדלן משתמש בזכות זו. The TransmitterThe Transmitter

מהלך המחשבה הוא כזה. כמעט כל מה שהמוח עושה הוא הצגת שאלות לעולם. לא רישום סביל, אלא חקירה: מה יש שם, האם כדאי לנוע, לכאן או לכאן. לתשובות לשאלות אלו קורא שדלן provisional intentions – כוונות ארעיות. אין אלו עוד אותות גולמיים, אלא מחויבויות המניעות לפעולה, אך הן אינן חודרות לתודעה. arxiv

מכאן מגיע החלק המעניין ביותר – והמקום שבו קל לסלף את דבריו של שדלן. הוא אינו טוען שלפני הדיווח שוררת בפנים עלטה מוחלטת. נהפוך הוא: לדבריו, מצבים לא מודעים מסוימים כבר נושאים די מידע על מקור הידע כדי שיהיה להם אופי 'חווייתי' מינימלי. האור שם אינו כבוי, הוא מעומעם. המחשבה הופכת למודעת כאשר היא מעוצבת מחדש לצורה המתאימה להתייחסות כללית ולדיווח אפשרי – לאחר או לעצמך; וכאן נכנסות לתמונה תאוריית התודעה והמבנה הנרטיבי. The Transmitterarxiv

אנלוגיה שנראה שהיא עובדת: מכתב שנכתב עבור עצמך. בראש הוא כבר קיים, שם נמצאים הכוונה וההקשר, אך הוא גולמי ופרטי. ברגע שמחליטים שהמכתב יישלח למישהו — הטקסט עובר ארגון מחדש. מופיעות הבהרות, הסתייגויות, התחשבות בחוסר ההבנה של האחר. לא תוכן חדש, אלא אריזה אחרת לאותו הדבר. לפי שדלן, דווקא ארגון מחדש זה הוא המעבר לתודעה.

מכאן ההתנגשות עם תאוריות מתחרות. תאוריית מרחב העבודה הגלובלי מהמרת על "התלקחות" ושידור — האות מתלקח ומתפשט בקליפת המוח, וזה נחשב לכניסה לתודעה. אצל שדלן שום דבר לא משודר לשום מקום; אותה סכימה של קבלת החלטות פשוט מתחילה לשמש באופן אחר. לתאוריות מסדר גבוה יש יותר מה להפסיד: מטא-ייצוג נחוץ כאן, אך הוא צר — לא "מחשבה על מחשבה" באופן כללי, אלא התחשבות בכך שהבן-שיח אינו מכיר את ההקשר שלך.

נקודת התורפה נראית לעין בלתי מזוינת, והמחבר אינו מסתיר אותה. כל שלושת העשורים של עבודה אמפירית הם מקוקים, נקודות על מסך ואלקטרודות ב-LIP. באף אחד מהניסויים הללו בעל החיים אינו מדווח על דבר. הקרוב ביותר למה שדרוש היה עבודה עם בני אדם, שבה התבקשו הנבדקים לציין לפי שעון את הרגע שבו חשו שהחליטו; הזמן הסובייקטיבי ניבא את דיוק הבחירה — שדלן כינה זאת אז "ניקוב התודעה". יפה, אך זו עדיין לא הדגמה של המעבר עצמו. דרוש ניסוי שיתפוס את הרגע שבו המוח מסמן את מקור הידע והופך אותו למתאים להעברה. ניסוי כזה עדיין לא קיים. Braininspirednih

וישנה שאלה, שלתאוריה אין עבורה תשובה טובה. אם תודעה היא תוצר לוואי של תקשורת חברתית, מה קורה אצל יצורים שאינם מדברים עם איש? תמנון? עורב שפותר משימה לבדו?

שדלן בבירור אינו רוצה להותיר אותם עם ריקנות פנימית — מכאן ההסתייגות לגבי האופי החווייתי המינימלי של מצבים לא מודעים. אך אז הגבול בין "יש קצת" לבין "כבר תודעה" עובר היכן שהתאוריה מותחת אותו, ולא היכן שניתן למדוד אותו. מה שלמען האמת, הוא בדיוק הבעיה שבגללה חקר התודעה מדשדש בשלושים השנים האחרונות.