דמיינו את המוח האנושי כמטרופולין עצום בשעות הלילה. בכל רובע שלו נדלקות וכבות בו-זמנית אלפי נורות. במבט ראשון זה נראה כהבהוב כאוטי, אך בתצפית ממושכת מתגלים דפוסים ברורים: כאשר אדם מאושר, דפוס האור הוא אחד, וכאשר הוא שרוי בחרדה — הוא שונה לחלוטין.
בדיוק לתופעה זו מוקדש מחקר חדש, שתוצאותיו פורסמו בכתב העת המדעי Nature Computational Science.
בניסוי השתתפו 18 חולים הסובלים מאפילפסיה. מסיבות רפואיות הושתלו במוחם אלקטרודות, מה שאפשר למדענים לקבל נתונים ייחודיים. בזמן שהמתנדבים צפו בתמונות ובסרטונים בעלי מטען רגשי, הם דירגו ללא הרף את תחושותיהם: עד כמה הרגש היה נעים או לא נעים ומה הייתה עוצמתו. במקביל, המחשב תיעד את הפעילות החשמלית במוחם.
על בסיס הנתונים שהתקבלו, החוקרים אימנו בינה מלאכותית למצוא קשר בין אותות אלו לבין מצבו הפנימי של האדם. בסופו של דבר, המערכת למדה לזהות ברמת דיוק גבוהה את הרקע הרגשי כמעט בזמן אמת.
עם זאת, התגלית המשמעותית ביותר הייתה אחרת. בעבר, רוב העבודות מסוג זה התמקדו אך ורק בפעילות החומר האפור במוח, שבו מרוכזים גופי הנוירונים. מחברי פרויקט זה החליטו לכלול בניתוח גם אותות מהחומר הלבן — מעין כבלים המחברים בין אזורים שונים במוח.
התברר כי דווקא דרך עורקי עצבים אלו מועבר נפח עצום של מידע על רגשות. כאשר המודל לקח בחשבון את המדדים של החומר האפור והלבן כאחד, דיוק התחזיות עלה משמעותית.
לפני שנים ספורות בלבד, בקהילה המדעית שלטה הדעה שרגשות נוצרים בעיקר במבנים ספציפיים, כמו האמיגדלה. העבודה החדשה מדגימה ארכיטקטורה מורכבת בהרבה: רגש אינו ממוקם באזור אחד. הוא נולד כתוצאה מעבודה מתואמת של רשת שלמה, המאחדת את קליפת המוח, התלמוס, המערכת הלימבית ומסלולי העצבים המקשרים ביניהם.
בהקשר זה עולה שאלה פילוסופית עמוקה, הדורשת מחשבה.
אם מחשב מסוגל לזהות שאדם חרד או מאושר, האם זה אומר שהוא קרא את רגשותיו במובן המילולי?
התשובה היא ככל הנראה שלילית.
האלגוריתם מזהה דפוסים של פעילות חשמלית, שלרוב מלווים חוויות מסוימות. ניתן להשוות זאת לתחזית מזג האוויר: על סמך נתונים על עננות, לחות ולחץ ברומטרי ניתן לחזות ללא טעות גשם, אך המכשירים עצמם אינם חשים בריח האדמה הרטובה או בקרירות הטיפות הראשונות.
מצב דומה קיים גם כאן. הבינה המלאכותית למדה לחזות רגשות, אך אין זה אומר שהיא מבינה מבפנים מהם שמחה, פחד או אהבה.
תוצאה זו חשובה ביותר למדעי המוח המודרניים. היא עולה בקנה אחד עם תיאוריית הקידוד החיזויי, לפיה המוח בונה ללא הרף תחזיות לגבי המתרחש בתוך הגוף ובעולם החיצון. רגשות בהקשר זה אינם נוצרים כלחיצה על כפתורי שמחה או מרכזי פחד נפרדים, אלא כתוצאה מהשוואה מתמדת בין ציפיות המוח לבין המציאות.
ראוי לציין כי למחקר יש מגבלות. כל המשתתפים היו חולים באפילפסיה, ולכן לא ניתן להשליך את התוצאות באופן אוטומטי על כלל אוכלוסיית העולם.
בנוסף, המשתתפים דירגו בעצמם את רגשותיהם, ואת מצב הזמן האמת הצליחו לבדוק בינתיים רק על ארבעה מתנדבים.
עם זאת, העבודה מדגימה בבירור עד כמה מהר מתפתחות טכנולוגיות עצביות. בעתיד, מערכות דומות יוכלו לסייע באבחון דיכאון, התקפי חרדה או התמוטטויות רגשיות עוד לפני שהאדם עצמו מודע לבעיה. הדבר פותח אפשרויות חדשות מיסודן לטיפול בהפרעות נפשיות.
אך יחד עם זאת עולה גם אתגר אתי חדש: אם טכנולוגיות ילמדו לזהות ברמת דיוק על-אנושית את רגשותינו על פי פעילות המוח, היכן צריך לעבור הגבול בין סיוע רפואי לבין זכותו של אדם לפרטיות עולמו הפנימי? שאלה זו בדיוק עשויה להפוך לאחד האתגרים המרכזיים של מדעי המוח בעשורים הקרובים.
