בתוכנית מחקר בינלאומית שנערכה בברזיל בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת וירג'יניה לאוניברסיטת קמפינס, 21 משתתפים מנוסים, המסוגלים לעורר חוויות חוץ-גופיות באופן רצוני, שכבו בחדר הראשון, מחוברים לאלקטרואנצפלוגרף (EEG), וניסו "לצאת" מן הגוף כדי לקלוט תמונה על מסך מחשב נייד בחדר השלישי, במרחק של כשבעה מטרים ומאחורי דלתות סגורות.
התמונה נבחרה באקראי מתוך מאה אפשרויות, ואפילו הנסיינים לא ידעו אותה מראש — אחד מהם הפעיל את התוכנית ועזב את החדר.
המחקר, שפורסם בכתב עת שפיט לחקור בהובלתה של ד"ר מרינה ויילר, עוזרת פרופסור לפסיכיאטריה ולמדעי הנוירו-התנהגות בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וירג'יניה, הציבה לעצמה מטרה מוגדרת: לבדוק אם המשתתפים מסוגלים לזהות עצם נסתר טוב יותר מרמת המקריות.
התוצאות היו מאכזבות: מתוך 21 משתתפים, 13 סיפקו תיאורים, אולם שמונה מהם כלל לא דיווחו על תחושות של יציאה מהגוף. הבינה המלאכותית, שהשוותה בין התיאורים הכתובים לבין התמונות האמיתיות, הראתה שהאפשרויות הנכונות תפסו מקומות מ-16 עד 92 ברשימת הדירוג לפי דיוק — תוצאה שאינה ניתנת להבחנה מתמטית מניחוש גרידא.
התעלומה האמיתית נוצרה באופן בלתי צפוי לחלוטין, מחוץ לפרוטוקול המתוכנן. שני משתתפים תיארו באופן ספונטני ובדיוק שהדהים את החוקרים עצמם פרטים על פעילותם של המדענים בחדר השני, שבו שהו באותה עת: האחד ישב משמאל ליד מחשב, האחר — בפינת החדר עם ספר; אצל המתנדב השני התמונה הייתה הפוכה — הכול תאם את הסידור הממשי בחדר ברגע הניסוי.
תצפיות אלו לא היו חלק מהמבחן הממוקד ונערכו בנפרד ממנו. צוות החוקרים עצמו מדגיש בפרסום נקודה קריטית: ההתאמות הספונטניות הללו לא עברו את הבדיקה הסטטיסטית הרשמית שנועדה לתמונות הממוקדות, והן מחייבות בדיקה במחקר חדש בעיצוב פרוספקטיבי — כלומר, עם השערות שנוסחו מראש.
ממצאים כאלה נוגעים לשאלה המרכזית של תיאוריות התודעה המודרניות. תיאוריית המרחב העבודה הגלובלי (שפותחה על ידי ברנאר באארס) ותיאוריות מסדר גבוה (HOT) מניחות שתודעה פנומנלית קשורה אך ורק למנגנונים עצביים של גישה וייצוג-על בתוך המוח — כלומר, התודעה נובעת רק מעיבוד מידע ברשתות עצביות. אם תיאורי המשתתפים אכן היו מדויקים, הדבר עלול להעמיד בסימן שאלה הנחה יסודית זו.
תיאוריית המידע המשולב (IIT), שהציע הנוירוביולוג ג'וליו טונוני, לעומת זאת, מאפשרת אפשרות של מבנה סיבתיות מורחב והבנה גמישה יותר של שילוב מידע, אולם גם היא אינה חוזה השגה ספונטנית של מידע על אירועים חיצוניים ללא נשא פיזי בדמות קולטנים חושיים.
תארו לעצמכם מקלט רדיו המכוון לתדר אחד. לפתע הוא מתחיל לקלוט בבירור את האות של תחנת רדיו סמוכה, אף שהאנטנה והאלקטרוניקה בבירור אינן מיועדות לטווח זה. התאמה חד-פעמית אפשר להסביר במקריות או בתקלה, אך אם תופעה כזו תחזור על עצמה באופן שיטתי, יהיה צורך לבחון מחדש לחלוטין את המודל של מבנה המקלט עצמו.
המחקר אינו מוכיח את אי-החומריות של התודעה ואינו מפריך מודלים מטריאליסטיים, אולם הוא מדגים מגבלה קריטית של כלי המדידה והמחקר שלנו: דיווחים התנהגותיים של משתתפים ואף הדימות העצבי המודרני נותרים שיטות עקיפות מיסודן — לעולם אין אנו צופים בחוויה הסובייקטיבית בבת אחת ובאופן ישיר.
אם התאמות ספונטניות דומות יתגלו כשחזרתיות במחקרים עתידיים, הדבר יאלץ מדענים לא רק לחדד את גבולות המתאמים העצביים של התודעה, אלא לבחון מחדש את המתודולוגיה עצמה של חקר תופעות החורגות מגירויים מעבדתיים מבוקרים ודורשות גישות חדשות ויצירתיות יותר לאימות יכולות אנושיות בלתי שגרתיות.
