בקיץ 2026 התפשטו תוצאותיהם של חוקרים מהמכון הטכנולוגי ההודי במנדי (IIT Mandi) בכתבי עת מדעיים ופופולריים. קבוצה בראשות מנהל המכון לקשמידהר בהרה והפרופסור צ'איאן קאנטי ננדי צפתה במיקרוסקופיה של תאים חיים בשורשי עגבניות וחצילים, בשעה שהצמחים היו תחת השפעת חומרי הרדמה.
התוצאות מתוארות בשני מאמרים. בראשון, שיצא בכתב העת Advanced Biology ב-2025, תועד רצף "היררכי" של כיבוי אברונים: מיטוכונדריה, ליזוזומים, מערכות הובלה תוך-תאיות, כלורופלסטים והגרעין. כאשר מסירים את חומר ההרדמה, ההתאוששות מתרחשת בסדר הפוך, והגרעין הוא דווקא זה שמתאם את חזרת התא לתקינות.
במאמר השני, שפורסם ב-Chemical & Biomedical Imaging ב-19 במרץ 2026, מדובר בגרעין עצמו: תחת הרדמה, האויכרומטין, כלומר החלק הפעיל של ה-DNA, נע באופן סינכרוני לעבר שולי הגרעינים בתאים שונים, בעוד ההטרוכרומטין הלא-פעיל נשאר במקומו. המחברים מציעים לראות בארגון מחדש זה סמן ביולוגי אפשרי של מצב מורדם, המשותף למערכות נוירוניות ולא-נוירוניות.
הסתייגות חשובה: המחברים עצמם אינם טוענים שמצאו סימנים של חוויה סובייקטיבית. בתקציר של המאמר השני נאמר שהפגיעה באברונים מתחזקת כאשר מדכאים את סינתזת ה-ATP, ולפיכך היא משקפת פגיעוּת אנרגטית של התא, ולא מנגנונים הייחודיים לנוירונים. לפי נתוניהם, הארגון מחדש של הכרומטין אינו תלוי ב-ATP. בניסויים השתמשו בחומר ההרדמה המקומי לידוקאין ובחומרי ההרדמה הכללית אטומידט ופרופופול. יש לתפוס את הפרשנות של קוהרנטיות "לא-מקומית" של גרעינים, שבהרה רואה בה תואמת את התפיסה ההודית של ידע (IKS), כפרשנות של ראש הפרויקט, ולא כמסקנה הנובעת ישירות מן הנתונים.
תיאוריות קלאסיות של תודעה, מתיאוריית מרחב העבודה הגלובלי ועד לתיאוריית המידע המשולב, נבנו זה מכבר סביב מבנים נוירוניים. תיאוריית המידע המשולב (IIT) של ג'וליו טונוני נראית בהקשר זה שונה למדי: בה התודעה מזוהה עם מידע משולב, המתואר על ידי הגודל Φ, והתיאוריה אינה קושרת אותה לנוירונים כשלעצמם.
אך קיים גם סייג מהותי: IIT דורשת דווקא שילוב פיזי, ולא רק פונקציונלי. המצע, אם כן, אינו חייב להיות נוירוני, אך מבנה של קשרים סיבתיים חייב להתקיים. לכן הדינמיקה הסינכרונית של תאי הצמח אינה מפריכה את IIT, אלא מחייבת להבהיר אילו דפוסי שילוב מספיקים לתודעה פנומנלית. התיאוריה עצמה כבר נבחנה על השלכות מפתיעות: החוקר סקוט אהרונסון הראה שלפי ההיגיון שלה אפילו סריג דו-ממדי פשוט של שערים לוגיים יכול היה להחזיק Φ גבוה, וטונוני הודה שהמסקנה הוסקה כראוי.
ההתנגדות נותרת חזקה. האותות החשמליים של צמחים פותרים בעיקר משימות פיזיולוגיות יישומיות: סוגרים פיוניות, מפזרים מחדש חומרים, מגיבים לנזק. הם אינם מעבירים מידע בכל המערכת, כפי שמניחה תיאוריית מרחב העבודה הגלובלי. הספקנים, ובהם לינקולן טייץ עם מחברים שותפים ב-Trends in Plant Science (2019) וג'ון מאלט עם עמיתים ב-Protoplasma (2021), מציינים שלצמחים אין נוירונים ואין מבנים שאפשר להשוות למוח של בעלי חיים, ושטענות בדבר תודעה של צמחים נשענות לעת עתה על ראיות חלשות.
ב-2020 פורסם ב-Protoplasma המאמר "Anesthetics and plants: no pain, no brain, and therefore no consciousness", הדן באותו היגיון שעליו נשען המחקר החדש: מן התגובה של צמחים לחומרי הרדמה אל מסקנות על תודעה. לבסוף, המחקר מחזיר לדיון את "השערת מוח השורש" השנויה במחלוקת, שלפיה קודקוד השורש פועל כמרכז מבוזר לעיבוד מידע.
תארו לעצמכם רשת צנרת מים בבניין רב-קומות: אם סוגרים ברז אחד בקומה התחתונה, הלחץ יירד גם למעלה, אף שלמערכת אין "מוח" מרכזי. המים עצמם, כמובן, אינם חשים דבר. הצמחים בנויים באופן דומה: האות מתפשט בלי מרכז פיקוד, אך מנגנון כזה כשלעצמו עדיין אינו הופך את האורגניזם למודע.
אם מנגנונים כאלה אכן מצביעים על צורות ראשוניות של שילוב, שאלת התודעה מפסיקה להיות עניינם הבלעדי של הנוירוביולוגים. היא נוגעת לשאלה אילו דפוסים זמניים וסיבתיים במערכות חיות מולידים חוויה, והאם הם קיימים ללא נוירונים. תשובה עדיין אין, וזו בדיוק הסיבה לכך שניסויים נוספים חשובים יותר ממסקנות רמות.
