במשך עשורים, מדעי המוח יצאו מנקודת הנחה בסיסית: התודעה נוצרת הודות לאינטראקציות מורכבות של נוירונים במוח. עם זאת, בשנים האחרונות רעיונות דומים החלו להידון ביתר שאת לא רק בפילוסופיה של התודעה, אלא גם בקרב חלק מחוקרי המוח. כמה חוקרים, ביניהם הנוירוביולוג כריסטוף קוך וחוקר מדעי המוח הקוגניטיביים ניקו רג'נטה, בוחנים את האפשרות שהתודעה אינה תוצר של פעילות מוחית, אלא תכונה יסודית של המציאות — בדומה למרחב, זמן או חומר. בתמונת עולם כזו, המוח אינו משמש כיוצר התודעה, אלא כמעין מסנן ומארגן של ביטויה בחוויה האישית.
מבט כזה אינו נוגע רק למודלים הסבריים בודדים — הוא מערער על עצם היסודות של הבנתנו את טבע האדם. אם התודעה קיימת באופן בלתי תלוי בחומר או שהיא היבט יסודי שלו, הרי שהחיפוש אחר מתאמים עצביים של התודעה עלול להתברר כתיאור של מנגנוני ביטויה, ולא כהסבר סופי למקורה.
אחת התפיסות המודרניות הידועות ביותר היא תיאוריית המידע המשולב (Integrated Information Theory, IIT), שפותחה על ידי הנוירוביולוג ג'וליו טונוני ומקודמת באופן פעיל על ידי כריסטוף קוך. על פי תיאוריה זו, התודעה תואמת את מידת האינטגרציה של המבנה הסיבתי של המערכת. ככל שאינטגרציית המידע בתוך המערכת גבוהה יותר, כך החוויה הסובייקטיבית שלה עשירה יותר. במודל זה, התודעה אינה נתפסת כתוצר לוואי של חישובי המוח, אלא כתכונה יסודית של ארגון מסוים של אינטראקציות סיבתיות.
מקום מרכזי בדיונים כאלה תופס המושג אינטנציונליות — כוונת התודעה כלפי העולם. תפיסה זו חוזרת לפילוסופיה של פרנץ ברנטנו ואדמונד הוסרל, ומאוחר יותר קיבלה פיתוח משלה בעבודותיו של הפילוסוף סילו. על פי גישה זו, התודעה לעולם אינה פסיבית: היא תמיד מכוונת למשהו ומשתתפת באופן פעיל בעיצוב המשמעות של החוויה הנחווית. התודעה אינה רק משקפת את המציאות, אלא בונה ללא הרף יחסים בין האדם לעולם דרך תפיסה, קשב ופעולה. בדיוק בכך גישה זו נבדלת ממודלים מטריאליסטיים, למשל תיאוריית מרחב העבודה הגלובלי, שבה התודעה נתפסת בראש ובראשונה כתוצאה של הפצה רחבה של מידע בין מערכות שונות במוח.
יחד עם זאת, רעיונות דומים נותרים לעת עתה ברמה של השערות מדעיות ופילוסופיות. הוכחות ניסיוניות ישירות לכך שהתודעה אכן מהווה תכונה יסודית של המציאות, עדיין אינן קיימות. מבקרים מציינים בצדק שהמעבר ממתאמים נצפים בין פעילות מוחית לבין חוויה סובייקטיבית למסקנות על טבע המציאות עצמה דורש בסיסים אמפיריים מחמירים הרבה יותר.
המחשה טובה להשערה זו משמש דימוי מקלט הרדיו. הרדיו אינו יוצר מוזיקה — הוא רק מתכוונן לגלים אלקטרומגנטיים קיימים, מבודד את האות הדרוש מתוך שפע של אחרים ומשמיע אותו בצורה נשמעת. באופן דומה, ייתכן שהמוח אינו מוליד את התודעה, אלא ממקם ומארגן את ביטויה בחוויה האנושית. מטאפורה זו עוזרת לדמיין חלופה אפשרית למודל המטריאליסטי המקובל, אם כי כשלעצמה, כמובן, אינה מהווה הוכחה.
אם השערה כזו תקבל אי פעם אישור ניסיוני משכנע, השלכותיה עלולות להיות משמעותיות ביותר. נצטרך להסתכל מחדש על טבע הבינה המלאכותית: אם התודעה אינה מסתכמת בחישובים, הרי שאפילו המערכת החישובית המשוכללת ביותר עלולה להישאר חסרת תודעה. הבנה חדשה יקבלו סוגיות אתיות בנוגע לבעלי חיים, ואולי אף צמחים. תשתנה הגישה למחקר של מצבי תודעה משתנים — בתרדמת, בהרדמה כללית, במדיטציה עמוקה ובמצבים אחרים, שבהם הקשר בין פעילות מוחית לבין חוויה סובייקטיבית נותר נושא למחקר פעיל.
לעת עתה, תפיסות כאלה נותרות נושא לדיונים מדעיים ופילוסופיים. הן אינן מבטלות את הנתונים שנצברו על ידי הנוירוביולוגיה, אלא מציעות פרשנות אחרת למשמעותם. ללא קשר לשאלה אם השערת היסודיות של התודעה תאושר אי פעם, עצם העובדה שהיא נדונה ברצינות מראה שהמדע המודרני חורג יותר ויותר מגבולות התפיסות הקודמות על טבע התבונה וממשיך לחפש תשובות לאחת השאלות העמוקות ביותר — מהי תודעה ואיזה מקום היא תופסת במבנה היקום.
