בדירה ישנה עם חצר פנימית במזרח טאיפיי, שבה הקירות זוכרים את הדיירים הקודמים והאוויר ספוג ריח פחם, השף צ'ן טינחואה (טים) מדליק אש מבינצ'וטן. כנפי עוף, שנשמרו ארבעה ימים בקור, נוגעות בגחלים הלוהטות — העור מתכסה מיד בקרום זהוב, ובפנים נשארת מתיקות עסיסית, כמעט חיה.
אפרוח אדום-נוצה טייוואני, שנבחר לאחר חצי שנה של ניסויים, מעניק בשר נקי ועדין שאי אפשר לשחזר בעוף מיובא. ייבוש בטמפרטורה נמוכה במשך ארבעה ימים מרכז את הטעם, והאש הישירה של הבינצ'וטן מעניקה ניחוח מעושן שאין להשיג בגז או בפחם עץ רגיל. דווקא השילוב הזה של אדמה, אקלים וידיים הופך את היאקיטורי כאן לבלתי ניתן לחזרה.
טים למד ב"טורישו אישיי" של מישלן באוסקה. שם רכש שליטה מדויקת באש, בפרופורציות ההשחלה ובפירוק הפגר. עם שובו הקדיש שנה לחיפוש מקום ולהסדרתו: 16 מקומות ליד הדלפק הפתוח, דלתות יפניות ישנות, לוחות רקומים בדמות פחם. השם "סומיקה" — מ"סומי" (פחם) ו"קה" (ניחוח), וביפנית גם "מעון".
האורחים מתיישבים ליד הדלפק וצופים באמן פורש כל מנה: מהכנפיים הפריכות ועד לפנים העדינים. את היין מתאימים לעונה — כעת זה סאקה ממיאגי עם אומאמי עז, שמעצים את מתיקות העוף. כל חודשיים וחצי מתחלף התפריט, כדי שכל ביקור יישאר שיחה חדשה של טעמים.
בטאיפיי גובר העניין ביאקיטורי אותנטי: אחרי המגפה יותר ויותר אנשים נסעו ליפן וחזרו בהבנה שעוף אינו רק בשר זול. טים מציין שבעבר מסעדות רבות נסגרו מפני שהלקוחות לא היו רגילים לעוף שלם ולחלקים שונים. כעת מתגבשת קהל חדש, שמוכן לשלם על טכניקה ואיכות.
יש להזמין מקום מראש — יש רק שישה עשר מקומות. הכי טוב להגיע בערב, כשהחצר מוארת באור רך והגחלים דועכים לאט. אז מורגש במיוחד מדוע המקום הזה נקרא "מעון" — כאן לא רק אוכלים, אלא מבלים ליד האש, כמו בבית.
ביאקיטורי הזה טאיפיי מזהה את עצמה: עיר שבה המסורת היפנית פוגשת עוף טייוואני ואת ידיו של אמן שהחליט שהמקום הטוב ביותר לאש כזו הוא דווקא כאן.
