בקערת החרס הקטאורה שוכנת מסה צפופה, כמעט כמו קרם פטיסייר: מלמעלה שכבה דקה של שמנת צהבהבה, ומתחתיה ליבה לבנה כשלג, מעט מגורענת. הכף נתקלת בהתנגדות, ואז שוקעת במסה מתוקה עם נימה אדמתית קלה. זהו ג'וג'ו דהאו — "היוגורט של המלך" מבהקטאפור.
התאואים הרועים בעמק קטמנדו נותנים חלב עתיר שומן. מחממים אותו על אש עצים, מצמצמים אותו, מוסיפים סוכר ולפעמים הל. את התערובת החמה יוצקים לכלי חרס אדומים לא שרופים מתוצרת מקומית. החרס הנקבובי סופג את הלחות העודפת, וקליפות האורז והשמיכות שומרים על החום. כעבור כמה שעות מתקבל מרקם צפוף, כמעט כזה שנחתך בסכין, שאי אפשר לשחזר בכלי מתכת או זכוכית.
האגדה מספרת שבמאה הארבע עשרה ערכו בחצרו של המלך ג'איאסתיטי מאלה תחרות של חולבים. היוגורט מבהקטאפור הוכרז כטוב ביותר — ומאז הוא נקרא ג'וג'ו דהאו בשפת הנוואר. כיום משמרות את המסורת משפחות כמו סואל: רפיל סואל, בדור השני, מנהל את R.S Juju Dhau, שבו מעבדים מדי יום עשרות ליטרים של חלב ומספקים את המוצר בכל רחבי המדינה.
מגישים את היוגורט בחתונות, בפסטיבל ביסקט ג'אטרה ובסוף סעודות נוואריות מפוארות יחד עם צ'יורה — אורז כתוש. הוא מסמן לא רק חגיגה אלא גם קשר יומיומי לאדמה: החרס, התאואים וידי האומנים יוצרים טעם שאי אפשר להפריד מבהקטאפור.
הביקוש גובר: ממעדן מקומי הופך ג'וג'ו דהאו למוצר לאומי, ואף מובילים אותו לאזורים מרוחקים. משפחות היצרנים מרחיבות את היקפי הייצור אך שומרות על השיטה הידנית ועל כלי החרס המקומיים. נפתחים שווקים חדשים, אך דווקא בבהקטאפור נשאר היוגורט הטרי ביותר — קונים אותו ישירות מן האומנים בכיכר דורבר.
המקום הטוב ביותר לטעום ג'וג'ו דהאו הוא בבהקטאפור, ליד כיכר דורבר: סירי החרס הטריים נמכרים משעות הבוקר, ואוכלים אותם על מדרגות המקדשים. דווקא כאן חושף הטעם באופן המלא ביותר את הקשר בין העמק, תולדותיו והאנשים שממשיכים את שיטת התסיסה העתיקה.
