באטול אלדברה המרוחק שבמערב האוקיינוס ההודי מתעורר חוף הלילה לאור הירח: נקבות צבי הים הירוקים (Chelonia mydas) זוחלות לאט על החול ומשאירות אחריהן עקבות הדומות לעקבות של צמיגים ענקיים. עוד לפני חצי מאה היו סצנות כאלה נדירות — האוכלוסייה כאן בקושי החזיקה מעמד.
בסוף המאה התשע עשרה נצודו באטול מדי שנה עד 12 אלף צבים. עד שנות ה-1960 הצטמצם מספר הקנים ל-2–3 אלף בשנה. האיסור על הציד בשנת 1968 הניח את היסוד לתקופת ההגנה הרצופה הארוכה ביותר על אתרי קינון באזור. כיום מתעדים החוקרים יותר מ-15 אלף תטולות מדי שנה — גידול של 173 אחוזים מאז 1980.
תמונה דומה נצפית בחופים רבים בעולם. באוקטובר 2025 העביר האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע את צבי הים הירוקים מקטגוריית "בסכנת הכחדה" לקטגוריית "ללא חשש" (Least Concern). לפי הערכות IUCN, האוכלוסייה העולמית גדלה בכ-28 אחוזים מאז שנות ה-1970, ושמונה מתוך אחד עשר אוכלוסיות אזוריות נחשבות כעת לפחות מאוימות.
אולם מאחורי ההצלחה הכללית מסתתרת אי-אחידות. כמה אוכלוסיות במרכז-דרום האוקיינוס השקט, במזרח האוקיינוס השקט ובדרום-מערבו, וכן בצפון האוקיינוס ההודי, נותרות פגיעות. הלחץ מצד לכידה אגבית, ציד בלתי חוקי ושינויי אקלים נמשך.
באלדברה ניכרת העלייה במיוחד בחוף סטלמנט, שבו היה בעבר הציד האינטנסיבי ביותר. הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל 25–35 שנים, ולכן השפעת האיסור התגלתה רק כעבור עשורים. כיום אפשר לראות כאן בשיא העונה עד מאה צבים בלילה.
ההתאוששות תלויה בהגנה ובניטור לטווח ארוך. במקומות עם צפיפות אוכלוסייה גבוהה, למשל באיים הפנימיים של סיישל, האוכלוסייה נותרת קטנה — עשרות קנים בשנה לעומת אלפים באטולים מרוחקים. הסיווג העולמי החדש "ללא חשש" אינו צריך ליצור אשליה שהעבודה הושלמה.
הגנה ארוכת טווח על אתרי הקינון והפחתת האיומים בים מאפשרות לאוכלוסיות לגדול, אך ההצלחה מחייבת תשומת לב מתמדת לאזורים הפגיעים ולגורמים המקומיים.
