באוקטובר 2026 אישר הפרלמנט של מדינת ניו סאות' ויילס באוסטרליה חוק להקמת הפארק הלאומי הגדול לקואלות — שטח שיאחד כמעט חצי מיליון הקטרים של יערות ויהיה לבית לכ-שנים עשר אלף מן הכיסאים הללו. לאחר יותר מעשר שנים של מאבקים, אנשי שמירת הטבע והקהילות המקומיות השיגו סוף סוף את מבוקשם, והפארק אמור להיפתח עד סוף השנה.
הפארק החדש ישתרע על 178 אלף הקטרים של יערות מדינה שהיו מיועדים בעבר לכריתת עצים, ויוסיף אותם לשטחים המוגנים הקיימים. בסך הכול יהיו בכך 475 אלף הקטרים שבהם יוכלו לחיות לא רק קואלות אלא גם יותר ממאה מינים נדירים אחרים — מפוסומים גדולים דרומיים ועד קקדו שחור מבריק וסחלבים נדירים מסוג סחלבי עכביש. הקואלות בניו סאות' ויילס נמצאות בסכנת הכחדה מאז 2022: מספרן פחת בשליש בתוך שני עשורים בגלל אובדן יערות, מחלות ושריפות, והשריפות הקטסטרופליות של 2019–2020 השמידו עד 71 אחוזים מן החיות שנותרו בחוף הצפוני.
תפקיד חשוב בניהול הפארק יישמר בידי העמים הילידים — הגמביינגיר והדונגוטי. שמונה פקחים אבוריג'ינים יעבדו דרך ארגונים הנשלטים בידי הקהילות, וחלק מן המשרות בפארק יישמרו לתושבים הילידים. אין זה עניין של מה בכך: הידע המסורתי מסייע להבין טוב יותר כיצד לשמר מערכת אקולוגית שעוצבה במשך אלפי שנים.
ואולם מאחורי ההצלחה הזו עומד מנגנון מימון שנוי במחלוקת. את אחזקת הפארק לטווח ארוך מתכננים להבטיח באמצעות מכירת זיכוי פחמן לפי תוכנית של ניהול משופר של היערות המקומיים. הממשלה כבר הקצתה 140 מיליון דולר אוסטרלי להפעלה, אך בהמשך יהיו ההכנסות תלויות במסחר במכסות פליטה. המבקרים רואים בגישה זו "הלבנה ירוקה": במקום איסור ישיר על כריתת יערות והפחתת פליטות מצד התעשייה, הטבע הופך לסחורה שאפשר "לפצות" עליה.
המפלגה הירוקה וחלק מאנשי שמירת הטבע הצביעו בעד החוק מתוך הכרה שהפשרה הכרחית, אך הם ממשיכים לדרוש: אין למכור זיכויים מן הפארק, והיערות חייבים להישאר מחוץ לתוכניות מסחריות. נוסף על כך, בפרויקט נקבעו אזורי נופש, ובהם מועדוני רכב ומסלולי אופניים, מה שעורר חששות נוספים: הפארק הלאומי אינו אמור להפוך למקום למרוצים.
חרף כל ההסתייגויות, הקמת הפארק היא צעד ממשי לשימור אחד הסמלים הפגיעים ביותר של אוסטרליה. השלב הבא הוא גיבוש תוכנית ניהול שתאזן בין שימור, תעסוקה ונופש, וכן המשך הרחבת השטחים המוגנים, ובהם היערות שהוחרגו לעת עתה בפיין קריק ובאזורים אחרים.
הגנת הטבע דורשת לא רק חוקים אלא גם נכונות לוותר על מודלי מימון מוכרים שמעמידים את הכלכלה מעל המערכות האקולוגיות.
