בפגישה עם מנהיגי המזרח התיכון בשולי העצרת הכללית של האו"ם ב-22 בספטמבר 2026, הצהיר דונלד טראמפ כי המשא ומתן האמריקאי-איראני "צובר תאוצה רבה". שעות ספורות קודם לכן הוא עצמו הציב לטהראן אולטימטום בנאומו בפני מנהיגי העולם: או עסקה שתאפשר לאיראן "להשתקם ולהפוך למדינה גדולה", או "חיסולה של הרפובליקה האסלאמית".
ההצהרה נשמעה לאחר פגישה בת שלוש שעות בין יועציו של טראמפ, ג'ארד קושנר וסטיב ויטקוף, לבין נציגים איראניים. טראמפ כינה את המשא ומתן "פורה מאוד" והבטיח פגישה חדשה "בעתיד הקרוב". עם זאת הוא אישר את המטרה — למנוע מאיראן נשק גרעיני — והזכיר את הנכונות לתקוף את המתקן התת-קרקעי "הר הטופור" (הר טופור) שליד נתנז.
עבור טראמפ זיגזג כזה אינו חריג אלא דפוס קבוע. ב-2018 הוא פרש מהסכם הגרעין, הטיל לחץ מקסימלי ובמקביל הותיר דלת פתוחה למשא ומתן. ב-2020 הורה לחסל את סולימאני, ואחר כך חיפש מגעים. ב-2026, על רקע סכסוך שנמשך זה שבעה חודשים, חסימת מצר הורמוז ותקיפות החות'ים, הוא חוזר על אותו תרגיל: איום פומבי ב"השמדה" ובמקביל אות על "תאוצה".
בעלות הברית באזור שומעות את שני האותות בעת ובעונה אחת. ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטאר, שנכחו בפגישה, מבקשות זה מכבר מוושינגטון גם יציבות וגם ריסון של איראן. טראמפ מבהיר להן: הלחץ נותר כלי, אך עסקה אפשרית — אם טהראן "תעשה את הבחירה הנכונה במהירות". הדבר מאפשר לשמר את הקואליציה בלי לאבד פנים בפני הבסיס שלו עצמו, שמעריך קשיחות.
הדימוי הפומבי של "משא ומתן שיכול גם להכות" סותר את המציאות: כל צעד לקראת דיאלוג מלווה בהסלמה של הרטוריקה. כך בדיוק שומר טראמפ על היוזמה — אף צד אינו יכול להיות בטוח מה בדיוק יבחר מחר.
כמו בפוקר, שבו שחקן גם מציג יד חזקה וגם מציע לפדות את עצמו, טראמפ משתמש באי-ודאות כמנוף. הפעם ההימור הוא לא רק תוכנית הגרעין, אלא גם השליטה במצר הורמוז ובשלוחים האזוריים.
בסופו של דבר, ההצהרה על "התקדמות" אינה אות להפשרה ביחסים, אלא דרך להחזיק את כל השחקנים במתח, בעוד טראמפ עצמו מחליט איזה מהלך יניב את הרווח הגדול יותר.
