❓שאלה:
כתבת שהשחקנים הם האנשים האומללים ביותר, משום שהם נאלצים להציג את עצמם כמי שהם אינם. לא כל כך הבנתי, כי קראתי לעיתים קרובות רשמים וזיכרונות של שחקנים על כך שזהו אושר עילאי לשחק על הבמה, שהייתה להם תחושה שאלו הם החיים האמיתיים, ובאותם רגעים הם אהבו את השותפים שלהם על הבמה, אף על פי שבחיים הם יכלו להיות אויבים...
❗️תשובת לי:
אינני יודע היכן קראת דבר כזה שכתבתי. הניסוח 'האנשים האומללים ביותר' נראה לי מוזר כשלעצמו.
האם כל אדם אינו אינדיבידואל?
כמובן, בכל מקצוע ישנן 'נקודות תורפה', אך הדבר אינו חל על כולם.
שחקנים נתקלים לעיתים קרובות בבעיה הנובעת מהצורך ליצור מראית עין של ביקוש ושל 'כוכבות'. הדבר מחריף כאשר הם יודעים שמועמדותם נדחית בפרויקטים מובילים. הצופים חושבים שהשחקן נמצא בשיא התהילה, בעוד הוא עצמו רואה שהפסיקו להזמין אותו לתפקידים ראשיים – הפער הזה מפעיל לחץ פסיכולוגי.
אך אלו הם רק ניואנסים של המקצוע, ולא גזר דין עבור השחקנים.
ניתן לומר גם שככל שהקוטב של 'אני אוהב תהילה' חזק יותר, כך הצד השני שלו – 'אדישות ההמון' – עלול להיות כואב יותר. הדבר נוגע לכל המקצועות הציבוריים – מוזיקאים, כוכבי טלוויזיה, פוליטיקאים...
אך בכל המקרים, רק התדרים האישיים של האדם הם שקובעים את האירועים בחייו. לשום מקצוע או 'מצב כללי' אין חשיבות.
כל אדם מעצב בעצמו ב-100% את יומו הנוכחי.
