בערב 25 באוקטובר 2026 יצא אלכסנדר ווצ'יץ' אל תומכיו במטה המפלגה הפרוגרסיבית הסרבית ואמר משפט קצר: "ברור לחלוטין שהפסדנו בבחירות האלה. 'הרשימה הסטודנטיאלית' ניצחה". כעבור דקות אחדות התמלאו רחובות בלגרד בעשרות אלפי אנשים עם צופרים וקריאות "אלכסנדר הלך".
זו אינה רק תבוסה של מפלגת השלטון. ווצ'יץ', אשר מ-2014 שלט בשלטון תחילה כראש ממשלה ולאחר מכן כנשיא, קבע בעצמו בחירות מוקדמות לאחר שנתיים של מחאות סטודנטים. העילה הייתה קריסת סככה בתחנת הרכבת בנובי סאד ב-2024, שגבתה 16 חיים וחשפה שחיתות וחוסר מעש של הרשויות. המחאות, שהחלו בקמפוסים, הפכו לתנועה כלל-ארצית שלא היה לה מנהיג יחיד ולכן היה קשה להכפיש אותה.
במהלך שנות שלטונו התרגל ווצ'יץ' לתפקיד של מנהיג חזק שיודע לגייס את הבוחרים הלאומניים ולשלוט במוסדות. הוא ניצח בבחירות שוב ושוב תוך האשמת האופוזיציה בהתערבות זרה. ואולם הפעם הראו הנתונים הראשוניים כי "הרשימה הסטודנטיאלית" זוכה בכ-52–53 % מהקולות ומקבלת 135–140 מנדטים מתוך 250, בעוד מפלגתו — בכ-105. שיעור ההצבעה התקרב ל-70 % — שיא של עשורים.
ההודאה בתבוסה באה כמעט מיד עם סגירת הקלפיות. ווצ'יץ' לא ערער על התוצאות ולא קרא לספירה חוזרת, כפי שקרה בעבר. הוא רק הזכיר את "התקשורת העצמאית" ואת "המדינה העמוקה האמריקאית", אך לא נקט צעדים להתנגדות. הדבר מלמד שהלחץ של תנועת הרחוב והשחיקה של בסיס תומכיו היו חזקים מכלי שימור השלטון הרגילים.
תנועת הסטודנטים לא הציעה תוכנית מוכנה או מנהיג כריזמטי — דווקא משום כך הצליחה לאחד פרופסורים, חקלאים, שחקנים ושופטים. ווצ'יץ', שהתרגל לפוליטיקה אישית, ניצב מול יריב שלא ניתן היה להפוך אותו לדמות אישית ולדמון.
המצב מזכיר כיצד רב-אמן בשחמט, שהתרגל לקומבינציות מורכבות, מפסיד כאשר היריב פשוט מסרב לשחק לפי כללי המשחק שלו ומעביר את המשחק לסיום שבו כל מהלך של היריב מגביר את הלחץ. ווצ'יץ' הבין שהתנגדות נוספת רק תזרז את סופו הפוליטי.
עבור סרביה משמעות הדבר אינה רק חילופי שלטון, אלא גם מבחן: האם תנועה מבוזרת תצליח להפוך את אנרגיית המחאה למוסדות יציבים. עבור ווצ'יץ' זהו רגע נדיר שבו המוניטין של מנהיג חזק נתקל במציאות שאותה כבר לא יכול היה לשלוט בה.
