לעתים קרובות אנו שומעים: "כבר מאוחר מדי להתחיל". אבל אנה מרי רוברטסון מוזס לקחה לידיה את המכחול בגיל 78 — וכבשה את העולם.
אנה נולדה בשנת 1860 למשפחת חקלאים ברוכת ילדים. כבר מילדותה היא העריצה את הציור. לא היו לה בדי קנבס ולא צבעים, לכן היא השתמשה במה שהיה בהישג יד: מיץ פירות יער וענבים, גיר, פחם. היא ציירה על לוחות עץ ועל טפטים. אך בחיי הכפר הקשוחים של סוף המאה התשע-עשרה לא היה מקום לאמנות. בגיל 12 אנה כבר נשלחה לעבוד כמשרתת בחווה שכנה כדי שתוכל לכלכל את עצמה. החלום על היצירה נגנז במגירה עמוקה.
בגיל 27 היא נישאה לחקלאי תומאס מוזס (בסך הכל היא ילדה עשרה ילדים, חמישה מהם מתו בילדותם). אנה הפכה לאשת חקלאי למופת: היא רקחה סבון, חבצה חמאה ועבדה בשדה. לעתים היא בכל זאת ניסתה להשיג עפרונות, אך נתקלה בחומת חוסר הבנה. בעלה וקרובי משפחתה ראו בציוריה בזבוז זמן מוחלט ושיגעון חולף. "למה לצייר את מה שממילא נמצא מול העיניים? עדיף שתעשי משהו מועיל", — נאמר לה בתגובה. ואנה שוב הסתירה את המכחולים, ובחרה בחובתה כלפי המשפחה.
נקודת המפנה הגיעה כשהייתה כבר מעל גיל שישים. בגיל 67 מת בעלה בפתאומיות. החווה הועברה לבנה, וילדיה הבוגרים כבר חיו מזמן עם משפחותיהם. אנה נותרה לבדה בבית ריק. כדי להתמודד עם העצב והבדידות, היא החלה לרקום תמונות בחוטי צמר. אך ב- גיל 76 דלקת מפרקים קשה עיוותה את אצבעותיה. האחיזה במחט הפכה לבלתי אפשרית.
נראה היה שהנחמה האחרונה נלקחה ממנה. אך אחותה אמרה: "אם אינך יכולה לרקום, נסי לצייר".
אנה קנתה את צבעי השמן הזולים ביותר ואת כַּן הציור. ואז קרה נס: היא החלה לצייר לא את מה שראתה מחלונה של אישה זקנה ובודדה, אלא את מה שנצרה בליבה כל חייה. היא ציירה את "הימים הטובים והישנים" של נעוריה: טיולים במזחלות, איסוף סירופ מייפל, ירידים כפריים רועשים וחגים. היא יצרה על הבד עולם מלא חום, שהיה כה חסר לה במציאות.
היא העניקה את ציוריה במתנה לחברים ותלתה אותם בבית המרקחת המקומי ובירידים, שם הם נמכרו בפרוטות. אך ב-1938 ראה במקרה אספן מניו יורק בשם לואיס קלדור את העבודות הללו, נדהם מהכנות המופלאה שלהן, הכמעט ילדותית, וקנה את כל מה שהיה בנמצא. הוא קנה את כולן תמורת 5 דולרים ליחידה. עבורה זה היה סכום כסף נכבד, אך היא כלל לא הבינה שבעוד שנים הציורים הללו יהיו שווים מאות אלפי דולרים.
וב- 1940, כשאנה הייתה בת 80, נפתחה בגלריה היוקרתית של אוטו קאליר בניו יורק תערוכה שלה בשם "מה מציירת אשת איכר".
אמריקה, שהייתה עייפה מהשפל הכלכלי ומתחושות המלחמה הקרבה, הוקסמה. ציוריה של "סבתא מוזס" הפכו לסמל של תקווה, חמימות וערכים בלתי מעורערים. בגיל 90 היא כבר הייתה כוכבת-על: היא הוזמנה לבית הלבן, פניה הופיעו על השערים של TIME ו-Life, הרפרודוקציות שלה נמכרו במיליוני עותקים, וחברת Hallmark החלה להנפיק מיליוני גלויות חג מולד עם עבודותיה. כשהתפרסמה, הדבר הפתיע אותה באמת ובתמים. היא נהגה לומר: "אני פשוט מציירת את מה שאני רואה סביבי. אני לא מבינה למה זה מעניין מישהו".
היא המשיכה לעבוד עד יום מותה. אפילו בגיל 100 היא נהגה לקום ב-4 בבוקר ולעבוד בסטודיו שלה, כי לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים.
היא לא רדפה אחרי הכסף. כשציוריה החלו להימכר בסכומי עתק, היא המשיכה לחיות בצניעות רבה בחווה שלה ולחלק ציורים לחברים ולשכנים. (מזלם של החברים שקיבלו נכס כזה במתנה :)
כיום, בחלוף עשורים, עבודותיה מוערכות באופן שונה לחלוטין. בילדותה נאלצה אנה לצייר במיץ פירות יער על גדרות כי לא היה לה כסף לצבעים, ואילו כעת ציוריה המקוריים הם פריטים מבוקשים במכירות פומביות ברחבי העולם.
סכום השיא ששולם עבור הבד שלה "איסוף סירופ מייפל" (Sugaring Off) עמד על 1.36 מיליון דולר. אפילו עבודות מקוריות קטנות נמכרות באופן קבוע תחת פטיש המכירות בעשרות ובמאות אלפי דולרים. האישה, שבני משפחתה חשבו למוזרה המבזבזת את זמנה לריק, לא רק הנציחה את שמה בסופו של דבר, אלא גם צברה הון והפכה למיליונרית עוד בחייה.
היא ציירה עד 101, ויצרה במהלך חייה ה"מאוחרים" יותר מ-1500 בדים. אנה מרי מעולם לא התחרטה על כך שלא התחילה מוקדם יותר, ולא נטרה טינה למשפחתה על חוסר ההבנה. הפילוסופיה שלה הייתה פשוטה ואיתנה כסלע:
"אני מביטה לאחור על חיי כעל עבודה טובה מאוד. הייתי מאושרת. החיים הם מה שאנחנו עושים מהם. כך היה תמיד וכך יהיה תמיד".
