ב-8 באוקטובר 2026 העניק דונלד טראמפ במכון השלום של ארצות הברית את המדליה הלאומית למדע לאילון מאסק, לסגיי ברין, לג'נסן הואנג ולליזה סו, וכן מדליות בתחום הטכנולוגיה לסאטיה נאדלה ולמייקל דל. הטקס התקיים במסגרת פסגת "מדע: עידן זהב חדש", שבה הכריז הנשיא על תחילתו של עידן חדש של הישגים אמריקניים.
זה אינו רק טקס של הוקרה על הישגים. טראמפ, ששב לבית הלבן, משתמש בעיטורי המדע העליונים של המדינה כדי להדגיש את תפקידו כפטרון החדשנות. בעבר הוא הרבה לבקר את "אליטות עמק הסיליקון", אך כעת הוא מכנה את מאסק בפומבי "תומאס אדיסון של ימינו" ומודה למהגרים על תרומתם להנהגה האמריקנית.
מאחורי זה עומד חישוב ברור. ממשל טראמפ זקוק לתמיכת ענקיות הטכנולוגיה כדי לממש תוכניות בתחומי הבינה המלאכותית, המחשוב הקוונטי והאנרגיה הגרעינית בחלל. החברות הבטיחו 2.4 מיליארד דולר בכוח מחשוב עבור סוכנויות פדרליות. במקביל נשמעים קולות הקוראים לפשט את ההגירה עבור כישרונות, אף ששעות ספורות לפני הטקס הודיע סגן הנשיא ואנס על השהיית התוכנית למיקרוסופט ולחברות נוספות.
דפוס ההתנהגות של טראמפ מתאשר גם כאן: הוא תמיד ידע להפוך מחוות סמליות לכלי לגיבוש בעלי ברית. בעבר הוא הסתכסך עם מאסק בגלל DOGE, אך כעת, כשנדרשים הישגים ב"אינטליגנציה על-אנושית", הפרסים הופכים לאמצעי לחזק את הנאמנות. התדמית הציבורית של "מגן העובדים האמריקניים" סותרת את המציאות — חמישה מששת הזוכים נולדו מחוץ לארצות הברית.
הכוחות הפועלים על הנשיא ברורים. טווח קצר — להציג ניצחונות מהירים במדע ובטכנולוגיה. טווח בינוני — להשאיר מורשת של "עידן זהב". טווח נסתר — לשמור על תמיכתם של תורמים משפיעים וחברות שטכנולוגיותיהן מעצבות את הכלכלה. אילו איש לא היה צופה, טראמפ היה כנראה מעדיף עסקאות ישירות בלי מדליות פומביות.
תארו לעצמכם משחק שחמט שבו הכלים מסודרים לא כדי להנחית מט, אלא כדי להזכיר לשותפים: "אתם משחקים על הלוח שלי". כך נראית הפסגה הזאת — לא על המדע כשלעצמו, אלא על חלוקה מחדש של ההשפעה בין השלטון להון.
בסופו של דבר, העיטורים של טראמפ מראים כיצד הממשל השני מאזן בין הרטוריקה הלאומנית לבין הצורך הפרגמטי בכישרונות ובטכנולוגיות גלובליים. אין זה ניתוק מן העבר, אלא המשכו ההגיוני תחת לחץ חדש.
