תזכיר פנימי של Gucci שהגיע לידי WWD מתעד מפנה חשוב: בית האופנה מפריד לשני מסלולים שונים שני תהליכים של יצירת קולקציות. הראשון — הזרם הניסיוני של המסלול, והשני — הקו המסחרי היציב. ההיגיון פשוט: לתת ל-Demna מרחב להחלטות נועזות ובו בזמן לא להשאיר את החנויות בלי פריטים מזוהים ובסיסיים שמניבים את עיקר ההכנסות.
הארגון מחדש בנוי סביב יחידות עסקיות. כל אחת מהן מאחדת מרצ'נדייזינג, תיאום קולקציות ועיצוב קו ה-core בקשר הדוק עם product development. היחידות מחולקות לפי קטגוריות — מוצרי עור, ready-to-wear לנשים ולגברים, הנעלה — ולכל אחת יש מוביל משלה, הכפוף למרצ'לו קוסטה, שמכהן בתפקיד מנהל בכיר למרצ'נדייזינג. קווי ה-runway וקולקציות ה-core חיים כעת לפי לוחות זמנים, תוכניות ותהליכי קבלת החלטות נפרדים, אך נפגשים תחת ניהול אמנותי אחד של Demna. לכל קו יש צוות מעצבים נפרד, ושניהם צמחו מתוך החזון שלו. הליבה של כל המערכת, מהעיצוב ועד הביצוע, נשארת באיטליה.
את הסכמה החדשה אמורים ליישם שני יועצים בכירים, מוניקה אולמי ומרקו סמג'יני. שניהם אינם טירונים: אולמי הגיעה ל-Gucci בשנת 1996 כמנהלת מרצ'נדייזינג של מוצרי עור, וסמג'יני הצטרף לחברה באותה שנה, 1996, לאחר שהחל את הקריירה בשנת 1991 בכלבו Rinascente במילאנו. הם יעבדו בין מילאנו לפירנצה, כתף אל כתף עם Demna עצמו ועם הנשיאה והמנכ"לית פרנצ'סקה בלאטיני.
מדוע הבית נקט ארגון מחדש כזה? התשובה טמונה בחלקה בהיסטוריה של השנים האחרונות. בלאטיני עמדה בראש Gucci בספטמבר 2025 והפכה למנהלת הרביעית של המותג בתוך שנתיים, ולפניה עבר הבית כמה שינויי כיוון. Demna הספיק בינתיים להוציא שלוש קולקציות ראשונות: קולקציית הבכורה "La Famiglia" עם גלריה של דמויות ארכיטיפיות, לאחר מכן מבט רטרוספקטיבי על עידן טום פורד, ותצוגת הסתיו שהוקדשה לגופניות ולקלות. כל צעד היה ניסוי, והביקורת קיבלה אותם באופן לא חד-משמעי. נקודת המפנה הגיעה בקולקציית השייט 2027 לניו יורק: שם הופיעה לראשונה באופן מלא הקטגוריה Gucci Core, כלומר מלתחה של פריטי בסיס כמו מעיל-בושן מושלם, חולצה עם קשר ומעיל עור מקוצר. קו ה-core נבנה על סגמנט מחירים בינוני, בערך מ-2000 עד 3000 אירו, כאשר הסגמנט העליון מקבל פרטים וחומרים מורכבים יותר, והדגמים הבסיסיים מעובדים מחדש בלי לאבד מהאיכות.
לפיכך ההפרדה בין הזרמים אינה קוסמטיקה אלא הגנה מבנית. בעבר זרם אחד היה צריך גם להלם וגם להימכר, וכל ניסוי סיכן את ההכנסות. כעת ה-runway יכול להישאר מעבדה, וה-core — עוגן שמזין את העסק ואינו תלוי במצב הרוח של התצוגה הבאה. הקווים המקבילים אינם מבודדים: פריטים מהמסלול ממשיכים להשפיע על ה-core, אך אינם מכתיבים לו את הקצב.
Demna הגיע מ-Balenciaga, שבה ניסוי היה הנורמה, וכעת הוא מקבל מרחב לפרשנות משלו למורשת של Gucci. הוא אינו צריך לבחור בין נועזות למכירות. המודל אינו חדש: גישה דומה בבתים אחרים יושמה גם בעבר, אך כאן היא בנויה סביב מעצב מסוים וסגנון העבודה שלו.
הקונה מקבל שתי הבטחות שונות. מפריטי ה-runway — סטטוס ותהודה תרבותית, תחושה שאתה לובש את מה שמדברים עליו. מה-core — ביטחון שהתיק או הז'קט האהובים יישארו נגישים ומזוהים מעונה לעונה. אנליסטים שהתייחסו למינויה של בלאטיני קשרו את החזרת הרצון למותג להפצה ממושמעת, לתשומת לב לפריטי אייקון ולאיזון בין בלעדיות להיקף. ההפרדה בין הזרמים היא בדיוק מה שמאפשר ליישם זאת בפועל.
כאשר הבית נאלץ בו-זמנית להמציא ולהרוויח, ההפרדה בין הזרמים מפסיקה להיות רק ארגון מחדש טכני. זוהי דרך לשמור על חדות היצירתיות ובו בזמן לא לאבד את אמון הקונים — ולשם בדיוק Gucci מתקדמת כעת.
