בימים אלה יצא לאור שיתוף פעולה בין ZARA לבין מריסה ברנסון האגדית, ששימשה כפנים של הקמפיין שזכה לשם The House of Marisa. התוצאה יוקרתית, סמלית עמוקות, ומאחדת אופנה נגישה עם שיק היסטורי אמיתי.
מריסה נולדה ב-1947. אביה, רוברט ברנסון, היה דיפלומט, ואמה, מריה-לואיזה (גוגו), הייתה בתה של אלזה סקיאפארלי הגדולה. כבר מימיה הראשונים מצאה עצמה הילדה בלב עולם האופנה העילית - הופעת הבכורה שלה בעיתונות התרחשה פשוטו כמשמעו בעריסה, כאשר תצלומי הטבלה שלה פורסמו במגזין Vogue עצמו.
עם רקע כזה, וסביבה של אמנים גדולים ואריסטוקרטים - מדובר בנפו-בייבי טיפוסית. באותם ימים, הקריירה הנכונה עבור נפו-בייבי הייתה סטטוס של אשת חברה. עם זאת, מריסה הפגינה עצמאות והחליטה לבנות את חייה אחרת.
בגיל 16, יופייה האקסטרווגנטי, הכמעט חוצני, צד את עיניה של דיאנה ורילנד האגדית, שהייתה זו שזיהתה בה את סמל התקופה העתידי. ברית זו העניקה למריסה שערים ב-Vogue וב-Harper’s Bazaar, וכן את התואר אחת הדוגמניות המבוקשות והרווחיות ביותר בזמנה.
היא הפכה להתגלמות חיה של רוח שנות השבעים, ואיב סן-לורן כינה אותה "נערת העשור". מריסה הייתה חברה קרובה של אנדי וורהול, אורחת קבועה ב-Studio 54 האייקוני ומעריצה מוקדמת של הלסטון, שאת בגדיו לבשה באלגנטיות אמיתית. עבורה, סגנון לא היה עבודה, אלא מצב טבעי של הנפש.
מריסה כבשה גם את המסך הגדול. תפקידים ביצירות מופת של הקולנוע העולמי — "מוות בוונציה" של לוצ'ינו ויסקונטי, "קברט" של בוב פוסי ו"בארי לינדון" של סטנלי קובריק — קיבעו את מעמדה כאייקון קולנועי אמיתי, ולא רק כ"דוגמנית-שחקנית".
כיום מריסה ברנסון חיה חיים שלווים אך מלאי תוכן, ומחלקת את זמנה בין אירופה למרוקו. היא עוסקת בתשוקה בצילום, כותבת זיכרונות ושומרת על קשרי ידידות עם בית Schiaparelli. היא מופיעה לעיתים רחוקות בתצוגות או מול המצלמה, ועושה זאת אך ורק מתוך עניין, ולא מתוך צורך מקצועי.
והנה הפרדוקס: ענקית האופנה המהירה, שהאסטרטגיה שלה בנויה על מרדף מתמיד אחר טרנדים חולפים, כורתת ברית עם אישה שבמראה שלה אין ולא היה מעולם צל של רצון נואש ל"התאמה לטרנדים" או של הבהילות המאפיינת את התעשייה. סוד הרלוונטיות הבלתי משתנה שלה: היא פשוט נאמנה לעצמה. האם ZARA הצליחה "להתחבר לקרקע" ו"להאט" ב-The House of Marisa?
