ממש בימים האחרונים נכנס לתוקף באיחוד האירופי איסור על שריפה והשמדה של בגדים ונעליים שלא נמכרו. לכאורה, מדובר בניצחון לאקולוגיה ולשכל הישר. אולם מאחורי ההצהרות הפוליטיות הרמות, חלף כמעט ללא תשומת לב מידע הנוגע למגזר הכי פחות נגיש - היוקרה העילית. מדובר בידיעה על תחילתו של משפט נגד עובדים לשעבר במחסן של שאנל בהונג קונג. הם מואשמים בניסיון לגניבת 724 תיקים ומוצרי עור. לכאורה, גניבה רגילה, אך דווקא התהליך הזה חשף את המנגנון שמאחורי שיטת סילוק הסחורה שלא נמכרה.
התברר כי הפריטים שהעובדים ניסו להוציא מהמחסן כבר נשלחו ל"גריסה". כפי שעלה במהלך הדיונים, שאנל משמידה באופן קבוע עד 20 000 פריטים שלא נמכרו מדי חצי שנה. תיקים שעבורם הקונים משלמים אלפי דולרים, פשוט נשלחים אל סכיני המגרסה. הגניבה עצמה התרחשה עוד ב-2017, אך משפט מלא, שחשף את היקפי ה"סילוק" הזה, החל רק עכשיו, כמעט 10 שנים לאחר מכן.
למה לבתי האופנה לשרוף ולחתוך עודפים? התשובה פשוטה וצינית למדי: המוניטין היקר של המותג. שריפה או גריסה זולות יותר מאשר מכירות חיסול. מותגי יוקרה אינם יכולים להרשות לעצמם בשום אופן להוריד מחירים במכירות סוף עונה — זה יהרוס את הילת הבלעדיות. באמצעות השמדת העודפים, המותגים מתחזקים באופן מלאכותי מראית עין של מחסור ושומרים על מחירים בשמיים. קל יותר לשרוף משלוח של תיקים מאשר לאפשר להם להגיע לידיהם של הקונים ה"לא נכונים" במחיר מוזל.
כעת האיחוד האירופי מתנכל באופן פעיל לקמעונאים סינים כמו שיין וטימו. תחת הסיסמה היפה "אופנה מהירה היא רעה" מוטלים מכסים ובדיקות חדשות. אך אם מסתכלים מקרוב, גם לידיהם של מותגי היוקרה דבק רבב, וחטאיהם גדולים בהרבה.
הפקידים האירופים פוגעים בכיסן של פלטפורמות האונליין האסיאתיות, אך מעדיפים שלא להבחין, למשל, במי בדיוק תופר את ה"יוקרה האיטלקית". חקירות מהשנים האחרונות הוכיחו לא פעם שמאחורי השלטים "מיוצר באיטליה" מסתתרת עבודת פרך של ממש. באותם מחוזות איטלקיים (למשל, בפראטו) מהגרים מאסיה עובדים בתנאים לא אנושיים, בסדנאות במרתפים, ומקבלים פרוטות עבור תפירת פריטים שיוצגו אחר כך בחלונות הראווה של מילאנו ופריז במחירים של מאות ואלפי אירו. אך את ה"צד המלוכלך" הזה של היוקרה, הרגולטורים האירופים כאילו אינם רואים, ומעדיפים להילחם בטחנות רוח בדמות קפוצ'ונים סיניים זולים.
נדמה היה שעם האיסור החדש של האיחוד האירופי הצדק נעשה, וגם מותגי היוקרה העילית ייאלצו לחשוב על ייצור מושכל. אך המציאות מראה שזה לא כל כך פשוט.
הבה נזכור את צרפת, שכבר לפני 6 שנים, ב-2020, חוקקה חוק דומה האוסר על השמדת מוצרים שאינם מזון שלא נמכרו. מה קרה בפועל? המותגים מצאו פרצה מצוינת.
למה לשרוף פריטים, אם אפשר "לתרום" אותם? בתי האופנה החלו להעביר בהמוניהם קולקציות ישנות, חסרות ביקוש או כאלו שיצאו מהאופנה לעמותות. בתמורה, הם מקבלים זיכוי מס עצום מהמדינה. לכאורה, כולם מרוויחים. אך בשנה שעברה התגלתה האמת: העמותות פשוט הוצפו בהרים של בגדים מיותרים.
מחסני הצדקה גדושים בפריטים שאין להם דורש. כלומר, בתי האופנה פשוט העבירו את הבעיה לכתפיים של אחרים. הם לא צמצמו את היקפי הייצור העודף, הם פשוט שינו את שיטת הסילוק: במקום מדורות — פחי אשפה גדושים ומחסני קרנות צדקה, שלא יודעים מה לעשות עם ה"מתנה" הזו.
וזו רק דרך אחת לציית לחוק, מבלי לשנות את כמות הפריטים המיוצרים. האיסור על השמדה הוא רק תיקון קוסמטי בתעשייה שבנויה על ייצור עודף. כל חוק יעוקף באמצעות "צדקה" או מזבלות נסתרות במדינות העולם השלישי. לאיכות הסביבה לא יעזור איסור על שריפה, אלא רק ויתור על תרבות צריכת היתר שמקודמת על ידי תעשיית האופנה. אך בזה, למרבה הצער, אין לבתי האופנה שום רווח מסחרי.
ואם מסתכלים על התמונה הרחבה, השמדת מוצרי יוקרה אינה חריגה של תעשיית האופנה, אלא מודל אידיאלי לאופן שבו פועלת כלכלת המחסור המלאכותי בכללותה. ודווקא האסטרטגיה הזו יוצרת אצל האנושות אשליה יסודית: נדמה לנו שמשאבי הטבע, הטובין והאנרגיה מוגבלים באופן אובייקטיבי, ש"אין מספיק לכולם". אך זה לא כך. המחסור אינו טבעי, הוא מעשה ידי אדם.
חברת De Beers רכשה במשך עשורים יהלומים ונעלה אותם בכספות כדי שמחירם לא ירד. יצרני מזון במדינות מפותחות משליכים טונות של אוכל ראוי למאכל, בזמן שבאזורים אחרים אנשים רעבים. חברות תרופות רוכשות פטנטים כדי לא להוציא לשוק תחליפים זולים לתרופות. תאגידי אנרגיה קובעים מכסות הפקה כדי לשמור על מחירי הנפט.
מחיר גבוה אינו משקף את עלות הייצור או מחסור בחומרי גלם. זהו מסנן גישה, שמשתתף ביצירת היררכיה ואשליה של "יוקרה". את העודפים לא מחלקים ולא מחלקים מחדש, אלא משמידים, כי זמינות הורגת את שולי הרווח מהר יותר מכל משבר. וכל עוד הלוגיקה הזו נשארת מערכת ההפעלה הבסיסית של הכלכלה הגלובלית, אנחנו נחיה באשליה שכדור הארץ אינו יכול להאכיל את כולם, ושהמשאבים מוגבלים באופן אובייקטיבי. אך האמת היא שיש מספיק משאבים; פשוט כרגע הזמינות שלהם סותרת את האינטרסים של אלו ששולטים בשווקים.
