בעמקים השקטים למרגלות הר טנראן במחוז סאיטאמה שביפן, מתנדבים עם מסורים ידניים מדללים את היער, שותלים ואוספים אורז. ההר אינו גבוה, רק 197 מטרים, והוא דומה יותר לגבעה גדולה, אך סביבתו נחשבת לסאטויאמה טיפוסית, כלומר נוף מסורתי שבו כפרים שכנים ליער ולשדות. המתנדבים במקום הזה הצילו את השטח מבנייה כבר לפני שלושים שנה. בין חורשות הדובדבן וסבכי הסוסוקי מקננת עכברת הקציר הזעירה, ובשדות האורז נדלקים בערבים גחליליות. לפנינו לא טבע פראי בצורתו הטהורה, אלא תוצאה של התערבות אנושית מתמדת אך עדינה.
מחקר שפורסם ב-Nature Sustainability בשנת 2025 העמיד בספק את הרעיון המקובל שלפיו עזיבת בני האדם מחזירה את הטבע מאליו. חוקרים מאוניברסיטת שפילד ומהאוניברסיטאות היפניות טוקיו-סיטי וקינדאי בחנו נופי יער, חקלאות ופרברים ביפן. הם השוו נתונים על גודל האוכלוסייה, השימוש בקרקע והטמפרטורה עם יותר מ-1.5 מיליון תצפיות על 464 מיני ציפורים, פרפרים, גחליליות ומטילות צפרדעים, וכן על 2 922 מיני צמחים. הם כיסו את התקופה שבין 5 ל-17 שנים, החל משנת 2004. התוצאה הייתה מפתיעה: אובדן מגוון ביולוגי נרשם ברוב הקבוצות שנחקרו, בין אם אוכלוסיית האזור גדלה ובין אם הצטמצמה. יציב יותר נראה הטבע רק במקומות שבהם מספר בני האדם לא השתנה.
את יפן מכנים החוקרים "ארץ חלוצת" הדפופולציה: לדעתם, מה שכבר מתרחש כאן עשוי לחזור בעשורים הקרובים בדרום קוריאה ובסין. אוכלוסיית המדינה מצטמצמת במהירות. מפקד האוכלוסין של 2025 הראה ירידה של 2.5 % בחמש שנים, או של 3.17 מיליון בני אדם. שיעור התושבים הכפריים, לפי נתוני הבנק העולמי, עומד על כ-7.7 %. הכפרים המתרוקנים הופכים לשני תרחישים שונים, ושניהם מזיקים לטבע הפראי: חלק משדות האורז הנטושים נבנים, וחלק מתכסה בעשבייה. גם באירופה התמונה אינה חד-משמעית. לפי נתוני Eurostat, בשנים 2015–2020 ירדה אוכלוסיית האזורים הכפריים בעיקרם באיחוד האירופי בכ-0.1 % בשנה, ובפרסום אחר של הלשכה נאמר 0.2 % בשנה.
כרי דשא חצי-טבעיים, שבני האדם יצרו במשך מאות שנים בכיסוח וברעייה, ממחישים היטב כיצד זה פועל. בשוודיה כשליש מהמינים הנמצאים בסכנת הכחדה קשורים לנופים חקלאיים שבהם נשתמרו כרי דשא כאלה. במטר רבוע אחד כאן אפשר למצוא לא פעם כארבעים מיני צמחים וסקולריים, ולפעמים אף יותר. ואולם ב-100–150 השנים האחרונות הצטמצמו מאוד בתי הגידול החצי-טבעיים במדינה, ורוב כרי הדשא השוודיים כיום אינם עומדים בקריטריונים של מצב שימור טוב.
מינים רבים הסתגלו להשפעה מתונה וקבועה: להצפה העונתית של השדות, לרעייה, לדילול היער ולשריפת העשב. כשמפסיקים את הפרקטיקות האלה, הנוף מתכסה בהדרגה ביער אחיד או מתייבש, ואיתו נעלמים בתי גידול לדו-חיים, לחרקים ולעשבים. המחשה טובה היא גחלילית ההייקה: אוכלוסיותיה הצטמצמו במהירות בשנים האחרונות באזורים רבים ביפן, ובסאטויאמה קהילות מקומיות משקמות בתי גידול מימיים במיוחד למענה. מחברי המחקר מדגישים שללא תמיכה מכוונת נופים כאלה לרוב אינם משתקמים, ואין טעם לצפות שהכול יסתדר מאליו.
עם זאת, למסקנה יש הסתייגות. במקומות שבהם המגוון הביולוגי התעצב יחד עם השימוש המסורתי בקרקע, "החזרת הטבע" פשוטה עלולה להביא לאובדן. דווקא מקומות כאלה, לפי ההיגיון של המחקר, זקוקים להמשך הטיפול הרגיל ולא להפסקתו.
לכן הדיון על עתיד הפריפריה היפנית והאירופית אינו מצטמצם לבחירה בין בני אדם לטבע. החוקרים קוראים לשלב שיקום טבע עם פיתוח כלכלי ולהישען על פרקטיקות מסורתיות. תמיכה בחקלאות קטנה והכשרת תושבים מקומיים בטיפול בשטחים נראות כאן כחלופה סבירה לשמורות טבע בלבד.
