ביערות הצפופים של לאוס, שבהם עוד לפני חצי מאה רעשו עדרי פילים אסייתיים ושוטטו קרנפים, כיום נשמעת לעתים קרובות רק דממה. חרף כיסוי היער הגבוה שנשתמר בהשוואה למדינות השכנות, יונקים גדולים רבים נעלמו, והשבתם דורשת לא רק תוכניות על הנייר אלא גם פעולות ממשיות בשטח.
לפי מחקר חדש שפורסם ב-Global Ecology and Conservation, הקרנפים של סומטרה וג'אווה נעלמו מלאוס כבר עד שנות ה-1990, הטיגריס האחרון המאומת תועד בשנת 2013, והתאו הבר והקופריי — כליל. אובדנים אלה, כפי שמציינים המחברים, היו יכולים להיות מרוככים על ידי הכרה מוקדמת יותר בירידת האוכלוסיות, הגנה טובה יותר על בתי הגידול ופיקוח נוקשה על ציד וסחר בלתי חוקי בחיות בר.
כיום נותרו במדינה כ-300–400 פילים אסייתיים, המפוזרים על פני 24 אוכלוסיות נפרדות, שרובן מונות פחות מ-20 פרטים. המחקר מגדיר שטחים מרכזיים — אזור השימור הלאומי נאם פוי בצפון-מערב והפארק הלאומי נאקאי-נאם תאון בהרי אנאם המרכזיים — כבעלי הפוטנציאל הרב ביותר לשיקום. המחברים ממליצים להתמקד דווקא בפילים: שיקום מסדרונות תנועה, נופים חוצי גבולות וצעדים לצמצום הסכסוכים עם בני אדם.
המכשולים העיקריים הם אכיפת חוק חלשה, ציד וצייד לא חוקי נמשכים, סחר חוצה גבולות ומחסור במימון. גם כאשר קיימות תוכניות לאומיות לטיגריסים ולפילים, וכן רשת נרחבת של שטחים מוגנים, יישומן נותר לעתים קרובות על הנייר. המומחים מדגישים כי רצון פוליטי ותמיכה ארוכת טווח חיוניים, במיוחד באזור שתורמים בינלאומיים נוטים לעתים קרובות לפסוח עליו.
שיקום יונקים גדולים יכול לשמש גישה "דגלית" שתסייע גם בשימור מינים רבים אחרים, ובהם אנדמיים נדירים של הרי אנאם. ואולם בלי מימון בר-קיימא מספק וחיזוק ממשי של ההגנה בשטח, המטרות יישארו בלתי מושגות.
המפתח להצלחה הוא להפוך את התוכניות הקיימות לצעדים קונקרטיים של הגנה וניטור כבר עכשיו.
