במדינה שבה פחות ממחצית התושבים זוכים לגישה לחשמל, הסוחרים כבר כמעט אינם מציעים מכוניות בנזין. אתיופיה הייתה הראשונה בעולם שאסרה על ייבוא מכוניות עם מנועי בעירה פנימית בראשית שנת 2024 — ובמהלך שנתיים עלה שיעור המכוניות החשמליות על הכבישים מפחות מאחוז אחד לחמישה-שישה אחוזים. אין מדובר בקמפיין אקלימי, אלא בחיסכון קשוח: המדינה הוציאה עד שישה מיליארד דולר בשנה על דלק, תוך שהיא מרוקנת את יתרות המטבע הזר.
עבור נהגים רגילים, כמו נהגי מוניות באדיס אבבה, המעבר התברר כרווח ישיר. בעבר שליש מההכנסה הלך על בנזין ועל תורים בתחנות דלק; כעת הטעינה גובה כחמישה אחוזים. מכוניות חשמליות סיניות חדשות — BYD, Changan ואחרות — הפכו נגישות יותר ממכוניות בנזין משומשות הודות למכסים מופחתים: עד 15 אחוזים על מכוניות מוגמרות ואפס על הרכבה מערכות. השוק הגיב מיד: הסוחרים שינו כיוון, וכמעט כל המכירות הן של מכוניות חשמליות.
מאחורי זה עומד לא מדיניות "ירוקה" מופשטת, אלא חישוב קונקרטי של הממשלה. ייבוא דלק אכל את יתרות המטבע הזר וחייב סובסידיות שהכבידו על התקציב. האיסור בתוספת ההטבות למכוניות חשמליות אפשר להפנות את הכסף פנימה אל תוך המדינה ולהשתמש בתחנות כוח הידרואלקטריות שכבר נבנו — יותר מ-96 אחוזים מהחשמל באתיופיה הוא מתחדש. התקציב האישי של הנהג וקופת המדינה הרוויחו בו-זמנית, אף שהתשתית לטעינה עדיין מפגרת: תחנות מהירות יש בודדות, והרשת אינה יציבה.
התמריץ הסמוי ברור: כשהמטבע הזר במחסור, כל הוצאה על דלק מיובא הופכת למותרות בלתי נסבלות. אתיופיה הראתה כיצד לחץ פיסקלי יכול להאיץ שינוי טכנולוגי מהר יותר מהסכמים אקלימיים. הנהגים חוסכים לא למען הסביבה, אלא מפני שאחרת אין להם איך לגמור את החודש; והמדינה — כדי לא לבזבז את היתרות האחרונות על בנזין. הסיכונים נותרו: אם רשת הטעינה לא תעמוד בקצב, ואם הסכסוכים ישובו, המעבר עלול להיתקע.
בטווח הארוך, ההצלחה תלויה בשאלה אם המדינה תצליח להפוך את החיסכון הכפוי למערכת בת-קיימא. כבר כיום יש יותר ממאה אלף מכוניות חשמליות מתוך 1.2 מיליון מכוניות רשומות, והיעד הוא חצי מיליון עד שנת 2030. אין מדובר רק בהחלפת כלי תחבורה, אלא בשינוי האופן שבו אנשים מוציאים וחוסכים: פחות כסף על דלק פירושו יותר למשפחה, לעסק או לחיסכון. עבור כלכלות מתפתחות גישה כזו יכולה לשמש מודל — לא להמתין לתנאים אידיאליים, אלא להשתמש במגבלות כדחיפה קדימה.
הכסף, כמו מים, מוצא את הדרך של ההתנגדות הקטנה ביותר: כשהבנזין נעשה יקר מדי במונחי מטבע זר, הזרימה עוברת לחשמל שכבר קיים בתוך המדינה. אתיופיה הוכיחה שגם בתשתית חלשה, איסור חד יכול להפוך את השוק בתוך שנתיים. השאלה המרכזית כעת היא אם הדחף הזה יספיק כדי שהתשתית והכלכלה יספיקו להדביק אותו.