הארכיאולוגים הגיעו למסקנה סנסציונית: אבותינו באירופה של תקופת הקרח לא רק אספו את שרידי הענקים שנפלו, אלא ארגנו אחריהם מארבים מורכבים ומתואמים.
במשך שנים רבות שלטה בקהילה המדעית תיאוריה פרוזאית למדי על חיי האירופים הקדומים בתקופה הפלאוליתית. היה מקובל לחשוב שאנשי הפרהיסטוריה היו מעין "ארכיאולוגים" של תקופתם: הם מצאו עצמות של ממותות שמתו לפני זמן רב, אספו חטים שנשחקו ברוח, ומחומר גלם מזדמן זה הכינו כלי עבודה. ואולם נתונים חדשים מחפירות באתר ברייטרנבאך (סקסוניה-אנהלט, גרמניה) אילצו את המדענים לכתוב מחדש לחלוטין את הפרק הזה של ההיסטוריה.
במה טמונה המהפכנות של התגלית?
המהפכה טמונה בחילוף הפרדיגמה: מלקטות פסיבית לציד אקטיבי ובעל סיכון גבוה של מגה-פאונה.
בעבר הסבירו את נוכחותם של חפצים עשויים מעצם ממותה באתרים בני 30–40 אלף שנים בכך שאנשים פשוט השתמשו במה שכבר שכב על הקרקע. התגלית החדשה מוכיחה את ההיפך: האנשים הקדומים צדו ממותות בכוונה תחילה וביתרו את פגריהן מיד לאחר ההרג. הדבר משנה מהיסוד את התפיסה של יכולותיהם הקוגניטיביות, של רמת הארגון החברתי שלהם ושל תפקידם במערכת האקולוגית של תקופת הקרח.
ארכיאולוגיה "פורנזית": כיצד החטים הסגירו את הציידים
הראיה המרכזית לא הייתה החטים עצמם, אלא האופן המדויק שבו הם הופרדו מן הגולגולת. בקיץ של השנה הזו גילו החוקרים שברי חטים שעדיין היו בתוך כיסי השיניים (האלביולים).
הביומכניקה של התהליך סיפקה למדענים ראייה נחרצת. קוטרם של שברי החט שהוצאו היה קטן מגודלו של כיס השן עצמו. פירוש הדבר מבחינה פיזית שהעצם לא נפלה ולא הוסרה בסחרור מגולגולת מיובשת. היא נשברה בכוחבעודנה אוחזת היטב בחניכיים ובעצם של החיה.
כפי שמסבירים המומחים, חט ישן ששכב שנים תחת כיפת השמים מאבד לחות, נעשה שביר ומתפצל לשכבות. אי אפשר להכין ממנו חוד חנית או תכשיט איכותיים. העובדה שבאתר נמצאו חפצים רבים שעובדו באיכות גבוהה מאשרת: האנשים עבדו אך ורק בחומר "טרי" שניצוד לאחרונה.
כיצד הרגו את הענקים?
אם הציד היה מציאות, עולה השאלה הבאה: כיצד קבוצות של אנשי פרהיסטוריה, חמושים בכלים פרימיטיביים, התמודדו עם חיות שמשקלן טונות רבות?
ראיות ישירות, כמו חודי אבן שננעצו בצלעות ממותה (שנמצאים בשכבות מאוחרות יותר), טרם נמצאו בברייטרנבאך. ואולם המדענים משחזרים תרחיש סביר:
- טקטיקה קבוצתית. לא יצאו לבד נגד ממותה. הציד חייב פעולה מתואמת של קהילה גדולה.
- שימוש בתבליט הקרקע. האסטרטגיה הסבירה ביותר הייתה להדוף את החיות אל שטחים ביצתיים וטובעניים. ממותה ששקעה בבוץ איבדה את יתרונה העיקרי – את הניידות ואת היכולת להתנגד.
- נשק מרחוק. ראש הפרויקט, אולף יוריס, משער שנעשה שימוש בחניתות. לא נשללת האפשרות שכבר אז נעשה שימוש באבות-טיפוס של מטילי חניתות (אטלטלים), שאפשרו להטיל כלי ירי בעוצמה רבה יותר למרחק של 20–30 מטרים, אף שעדויות ארכיאולוגיות ישירות לקיומם של מתקנים כאלה מופיעות רק כעבור כמה אלפי שנים (לפני כ-25 000 שנים).
מדוע זה חשוב עכשיו?
אתר החנייה ברייטרנבאך, ששטחו כ-10 000 מטרים רבועים, הוא אחד מהיישובים המאומתים הגדולים והצפוניים ביותר של האדם מתקופה זו (לפני 42 000–32 000 שנים). ההוכחה שאנשים אלה היו ציידים פעילים ולא אוספי נבלות מעלה את מעמדם בסולם האבולוציוני. היא מעידה על תכנון מורכב, על העברת כישורי ציד בין דורות ועל היכולת להסתגל לתנאים הקשים של אירופה בתקופת הקרח לא הודות לממצאים מקריים, אלא הודות למיומנות ולשנינות שלהם עצמם.
