הדרכון נראה לנו כדבר מובן מאליו: את המסמך מקבלים בגיל הנעורים, אתו קונים כרטיסים, דרכו מאשרים בגירות. ואולם רישום אוכלוסין כללי באמצעות דרכונים הוא תופעה של המאה העשרים. לאורך רוב תולדות האנושות היו מסמכים הדומים לדרכון פריבילגיה נדירה: הם ניתנו לשגרירים, לסוחרים, לאנשי צבא ולאלה שהמדינה ביקשה במיוחד לזהות בדרך.
חשוב להבחין בין שני דברים. מסמך נסיעה מתיר לאדם לחצות גבול או לעבור דרך אדמות זרות. תעודת זהות מאשרת מי הוא האדם העומד לפניכם, ומקשרת אותו למדינה. הדרכון המודרני משלב את שני התפקידים, אך מבחינה היסטורית הופיע הראשון זמן רב לפני השני.
העולם העתיק: הזכות לדרך בטוחה
אחד התיאורים הקדומים ביותר של מסמך שמילא תפקיד של דרכון נמצא בתנ"ך, בספר נחמיה. נחמיה, ששירת בחצרו של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, ביקש רשות לצאת ליהודה כדי לשקם את ירושלים. המלך לא רק שחרר אותו, אלא גם הוציא לו כתב הרשאה בכתב לפקידי הממלכה שמעבר לנהר פרת, שיבטיחו לנחמיה מעבר בטוח. הדבר אירע בערך באמצע המאה החמישית לפני הספירה.
העיקרון כאן הוא כבר "דרכוני" לחלוטין: מסמך מאת שלטון חזק מחייב פקידים זרים להניח לבעליו לעבור ולא להפריע לו. המסמך עצמו לא היה תעודת זהות במובן המודרני — לא תצלום הגן עליו, אלא סמכותו של המלך.
מנגנונים דומים התקיימו גם בסין העתיקה. מערכות של מסמכי רישום, שאפשרו לפקח על תנועת האוכלוסייה, התגבשו עוד בתקופת המדינות הלוחמות (המאות החמישית עד השלישית לפני הספירה) והתפתחו תחת שושלת האן, שהחלה בשנת 206 לפני הספירה. בתעודות מעין אלה נרשמו שמו של בעל התעודה, גילו, קומתו וסימניו המיוחדים: הרי תצלום לא היה קיים, ולפיכך תיארו את הזהות במילים.
באימפריה הרומית התנועה החופשית בתוך המדינה והיציאה מגבולותיה הוסדרו בדרכים שונות. לחיילים הונפקו דיפלומות צבאיות והיתרי חופשה, ולנוסעים ולדיפלומטים — מכתבים בשם השלטון. מאוחר יותר החלו שליטים של מדינות שכנות להחליף מסמכים דומים, תוך הבטחת ביטחון לשליחיהם ולאנשי המסחר שלהם.
במסופוטמיה ובמצרים העתיקה, לפני כאלף 3–4 שנים, נשאו שליחים וסוחרים לוחות חימר קטנים עם כתב יתדות. עליהם צוין מי הוא האדם, מהיכן הוא בא, לאן הוא נוסע ומה הוא מוביל; לעיתים כלל המסמך צו שלא לעכב את נושאו.
ימי הביניים: כתב זכות שאי אפשר לזייף
באירופה של ימי הביניים היה האב-טיפוס העיקרי של הדרכון כתב חסות — "מעבר בטוח". הוא הונפק בידי שליט או בידי שלטונות העיר ובדרך כלל היה תקף רק לאורך מסלול מסוים, לפרק זמן מסוים ולמטרה מסוימת. סוחר נסע ליריד, שליח — למשא ומתן, עולה רגל — אל מקום קדוש; בלי נייר כזה הייתה הדרך כרוכה בסיכון להיעצר כחשד למרגל או כנווד.
בספרות ההיסטורית האנגלית נהוג לכנות את חוק הפרלמנט משנת 1414 בימי הנרי החמישי נקודת מוצא לדרכונים: זרים ששהו במדינה נדרשו להחזיק במסמכים שהבטיחו את חסינותם. באמצע המאה השש עשרה, בימי הנרי השמיני, כבר הנפיקה המועצה המלכותית באופן שיטתי מסמכי נסיעה רשמיים.
מעניין שהמילה "דרכון" מקורה בצרפתית: passer — "לעבור" ו- port — "נמל", "מעגן", "שער". מילולית זה "מעבר דרך השער". במשך זמן רב דרכון היה קרוב יותר למה שנקרא היום ויזה או אישור יציאה מאשר לתעודת זהות.
באדמות רוסיה מילאו תפקיד דומה כתבי מעבר. כבר בהסכם של הנסיך איגור עם ביזנטיון משנת 945 נקבע סדר השהייה של סוחרים ושליחים רוסים בקונסטנטינופול. ידיעות על כתבי מעבר מנובגורוד מתייחסות לסוף המאה השלוש עשרה, ועד סוף המאה החמש עשרה השתמשו בהם גם זרים שהגיעו לרוסיה וגם נתינים רוסים שעמדו לצאת לחוץ לארץ.
האימפריה: הדרכון ככלי רישום
עם התחזקות המדינות והתפתחות האבסולוטיזם הפך הדרכון לא כל כך להגנתו של הנוסע אלא לכלי לשליטה בנתינים עצמם.
ברוסיה בימי פיוטר הראשון נפוצו מאוד "מכתבי מעבר". הם היו נחוצים прежде הכל כדי שהשלטון יוכל לעקוב אחר תנועותיהם של איכרים ומגויסים, למנוע התחמקות ממסים ובריחות. שיטת הדרכונים של האימפריה הרוסית נבנתה במידה רבה סביב מעמדות החייבים במס: איכר שיצא לעבוד בעיר היה חייב להחזיק במסמך תקף, שהונפק לתקופה מוגבלת והוארך.
כלומר, בתוך המדינה דרכון לעיתים קרובות לא означал "אני אזרח עם זכויות" אלא "אני רשום, אני משויך למקום, מישהו אחראי לי". תפקיד זה התברר כעמיד במיוחד: ברוסיה שיטת הדרכונים בוטלה רק לאחר המהפכה של שנת 1917, והוחזרה — כבר בצורה אחרת — בשנות ה-1930.
המאה העשרים: הדרכון הופך לכללי
המפנה התרחש לאחר מלחמת העולם הראשונה. לפני כן במדינות רבות באירופה אפשר היה לחצות גבול במינימום פורמליות, ולעיתים אף ללא מסמכים כלל. המלחמה הביאה בדיקות המוניות של זרים, היסטריה של ריגול וזרמי פליטים. המדינות הנהיגו דרכוני חוץ חובה ובדיקות ויזה, שהתבררו כנוחות גם לאחר השלום.
פרק נפרד — דרכון ננסן. בשנת 1922 ביוזמת פריטיוף ננסן, שעבד אז בחבר הלאומים, הונהג מסמך נסיעה בינלאומי לחסרי אזרחות, прежде הכל עבור מהגרים רוסים. הוא לא העניק אזרחות, אך איפשר לחיות ולנסוע כדין. עד סוף שנות ה-1920 הכירו בו עשרות מדינות. זה היה אב הטיפוס של מסמכי הפליטים המודרניים.
במקביל החלה תקינה בינלאומית: ועידות חבר הלאומים בשנות ה-1920 דנו בצורות אחידות של דרכונים ובכללי ויזה. מאוחר יותר פיתחה את התקנים הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית — לו אנו חייבים את השורה הקריאה במכונה בתחתית העמוד ואת ההיגיון האחיד של דרכונים אלקטרוניים.
בברית המועצות הונהגה שיטת דרכונים אחידה בצו מ-27 בדצמבר 1932. דרכונים הונפקו מגיל 16 לתושבי הערים, ליישובי הפועלים, לעובדי התעשייה והתחבורה. אך איכרי הקולחוזים נותרו ללא דרכונים: הדבר הגביל באופן חמור את חופש התנועה והיה קשור לשיטת הרישום במקום מגורים. רק משנת 1974 החלו להנפיק דרכונים לאיכרי קולחוזים בכל מקום.
תצלום, שבב וביומטריה
במשך זמן רב המרכיב ה"ביומטרי" היחיד בדרכון היה תיאור מילולי: "שיער בלונדיני, עיניים אפורות, פנים נקיות". התצלום הופיע במסמכים רק בסוף המאה התשע עשרה — תחילת המאה העשרים. במספר מדינות הונהגו צילומים חובה בשנות מלחמת העולם הראשונה, ובברית המועצות תצלומים בדרכון הפכו לחובה בשנת 1937.
הקפיצה הבאה התרחשה כמעט כעבור שישים שנה. בשנת 1998 החלה מלזיה להנפיק את הדרכונים הביומטריים המלאים הראשונים: בתוך הכריכה נמצא שבב מיקרו עם נתונים דיגיטליים של בעל הדרכון, прежде הכל תמונת פנים. כיום מסמכים כאלה נוהגים ברוב מדינות העולם, והזיהוי נשען יותר ויותר על שילוב של פנים, טביעות אצבע וקריפטוגרפיה מוגנת.
סיכום
תולדות הדרכון הן תנועה מזכות אישית לחובה כללית, ולאחר מכן לכלי אזרחי. מכתב הצאר הגן על השליח מפני שרירות לב של פקידים זרים. כתב המעבר מימי הביניים איפשר לסוחר להגיע ליריד. המסמך האימפריאלי החזיק את האיכר במקומו. ורק במאה העשרים הפך הדרכון למה שאנו מכירים היום: אישור לכך שאתם קיימים עבור המדינה תחת שם מסוים, תאריך לידה ומספר.
