בקופסאות מאובקות במוזיאונים של אוסטרליה ואירופה נשמרו במשך עשורים דגימות שכעת כותבות מחדש את ההיסטוריה של יונקי הכיס המקומיים. מחקר שנמשך עשור הראה שמה שנחשב למינים מוכרים של בנדיקוטים קצרי-אף מסתיר למעשה שני מינים חדשים — ואחד מהם, ככל הנראה, נכחד עוד לפני שהמדענים הספיקו לתאר אותו.
מדובר בבנדיקוט החום הקטן (Isoodon microtis) מדרום אוסטרליה ובבנדיקוט החום של גינאה החדשה (Isoodon moresbyensis). הראשון, לפי פרטים באוספים, חי באזור לפני כעין מאה שנה ונכחד בלי להשאיר עקבות בפאונה המודרנית. השני נחשב בעבר רק לתת-מין של הבנדיקוט החום הצפוני, אך נתונים מורפולוגיים וגנטיים אישרו את מעמדו כמין נפרד.
חוקרים מהמוזיאון של מערב אוסטרליה, מהאוניברסיטה הטכנולוגית של קווינסלנד וממוזיאון דרום אוסטרליה בחנו מאות גולגולות ורקמות מאוספים ברחבי העולם. השוואת גדלים, צורות ו-DNA אפשרה לחדד את גבולות המינים בסוג Isoodon. התברר שבדרום אוסטרליה חיו פעם שלושה מינים בעת ובעונה אחת: הבנדיקוט החום הדרומי, הבנדיקוט החום הקטן שתואר זה עתה, והקוונדה (Isoodon fusciventer).
הקוונדה, שנחשבה באופן מסורתי למין של מערב אוסטרליה, חיה לפי הנתונים החדשים בעבר הרחק מזרחה יותר — עד לסביבות אדלייד, לאי קנגורו ולארכיפלג נויטס. הדבר מרחיב את התמונה של תחום תפוצתה ההיסטורי ואולי מקל במקצת על הערכת האיום הכוללת למין, אף שאוכלוסיות מקומיות בדרום אוסטרליה עדיין זקוקות להגנה.
שינויים במיון משפיעים ישירות על אסטרטגיות השימור. הבנדיקוט החום הדרומי, שכבר נמצא בסכנת הכחדה, נראה כעת כבעל תחום תפוצה מצומצם עוד יותר. לעומת זאת, התפוצה הרחבה יותר של הקוונדה מעוררת תקווה שהמין בכללותו עמיד יותר מכפי שסברו בעבר. תיקונים כאלה מראים עד כמה שברירית וחלקית היא תמונת המגוון הביולוגי שלנו, גם באזורים שנחקרו היטב.
גילוי של מין נכחד מעורר רגשות מעורבים: שמחה על שיקום האמת ההיסטורית ומרירות מן ההכרה שבעל חיים ייחודי נכחד בלי שזכה אפילו לשם בחייו. בו בזמן, מציאתו של מין חי בגינאה החדשה מזכירה שהמוזיאונים אינם רק מחסנים של העבר אלא אוצרות של ממש, המסוגלים לשנות את הבנתנו את ההווה.
העבודה על הבנדיקוטים קצרי-האף הושלמה, אך לפנינו חקר הבנדיקוטים ארוכי-האף (הסוג Perameles), שחמישה ממיניו כבר נכחדו לאחר ההתיישבות האירופית. גילויים נוספים כנראה ממתינים באותן קופסאות מוזיאוניות.
חקר אוספים ישנים מסייע להעריך ביתר דיוק את סכנות ההכחדה ולכוון את מאמצי השימור למקומות שבהם הם נחוצים ביותר.
