במעבדה של אוניברסיטת סטנפורד, שבר מולבן של אלמוג Pocillopora damicornis החל לפתע לשוב ולקבל את צבעו — די היה במגע קל עם שכן בריא בעל זהות גנטית זהה. החוקרים בראשות דני קולינס צפו כיצד הרקמות מתמזגות ויוצרות מעין גשר, שדרכו זורמים האצות הסימביוטיות Symbiodiniaceae אל האורגניזם המדולדל.
הניסוי הראה הבדל מדהים: כל השברים המולבנים שנגעו בבריאים החלימו לחלוטין בתוך שבעה-שמונה שבועות. ואילו אלה שנשארו במרחק של כמה מילימטרים בלבד — מתו. די היה בחמישה-שבעה ימי מגע כדי להתחיל את התהליך — ומכאן והלאה האלמוג הסתדר בכוחות עצמו, וקצב התרבות האצות התברר כגבוה פי עשרה מאשר בתנאים טבעיים.
אלמוגים הם מושבות של פוליפים זהים גנטית החיים בסימביוזה עם אצות מיקרוסקופיות. בעת עקת חום הם מגרשים את השותפים הללו, מאבדים את צבעם ואת מקור האנרגיה שלהם. התגלית החדשה חושפת מנגנון נסתר של עזרה הדדית בתוך המושבה: החלקים הבריאים ממש "מאכילים" את הנפגעים.
התוצאות, שפורסמו ב-Science Advances, מעניקות תקווה לפיתוח שיטות חדשות לשיקום שוניות. ואולם השיטה פועלת רק בין שיבוטים, מה שמגביל את יישומה בטבע, שבו מושבות ניזוקות לעתים קרובות בשלמותן. המחקר מדגיש עד כמה שבירות ועם זאת עמידות הן המערכות האקולוגיות הללו.
התגלית מזכירה שגם במצב שנראה חסר תקווה, הטבע שומר על משאבים לשיקום — אם התנאים מאפשרים זאת. לגבי השוניות משמעות הדבר היא שצמצום עקת החום נותר תנאי מכריע להישרדותן.
