האמן והמלחין הלבנוני-צרפתי טארק עטווי מציע לא להפריד את המוזיקה מן העולם. הוא יוצר כלים מזכוכית, ממים, מקרמיקה, ממתכת ומאוויר, הופך את האדריכלות לגוף מהדהד ומזמין את האדם להקשיב לא רק באוזניים.
13 באוקטובר 2026 עטווי יחנוך מיצב קולי חדש באולם הטורבינה של גלריית טייט מודרן בלונדון — אחד מחללי התצוגה הגדולים והבלתי שגרתיים בעולם.
כאן לא יהיה במה רגילה עם יצירה שהושלמה לפני בוא הצופים.
החלל יהפוך לכלי. המבקר — למשתתף.
וההקשבה — לדרך של מגע עם העולם.
האולם שאי אפשר להשתיק
אולם הטורבינה של טייט מודרן הוא חלל תעשייתי לשעבר שגובהו כגובהו של בית רב-קומות. מדי יום עוברים בו תיירים, קבוצות בית ספר, משפחות ומבקרים אקראיים. כאן מדברים, צוחקים, רצים, עוצרים וממשיכים הלאה.
לקונצרט מסורתי סביבה כזאת הייתה מהווה בעיה רצינית. באולם יש יותר מדי הדים, רעשים בלתי צפויים ואנשים שנמצאים בתנועה מתמדת.
אך עטווי אינו שואף להשיג שקט סטרילי או לשחזר ביצוע שנקבע מראש. הוא מתעניין בתהליך עצמו של היווצרות הצליל — במפגש בין הכלי, החלל והאדם הנוכח.
לכן הרעש באולם אינו הופך בהכרח למכשול. הוא יכול להיכנס אל הצליל הכולל כעוד משתתף שווה זכויות.
מבנהו המדויק של המיצב החדש טרם נחשף. עד הפתיחה שומר האמן במכוון את פרטיו בסוד. ידוע כי תהיה זו יצירה שנוצרה במיוחד עבור אולם הטורבינה וחוקרת את הקשר בין צליל, תנודה, אדריכלות וקהל.
התערוכה תימשך עד 11 באפריל 2027 והיא תהיה הפרויקט האחד-עשר בתוכנית השנתית Hyundai Commission. בעשור הקודם ראו את העבודות בסדרה זו יותר מ-19 מיליון בני אדם. The Guardian
כלים שלא היו קודם לכן
טארק עטווי נולד בביירות ב-1980, למד מוזיקה ניסיונית בצרפת, וכיום חי ועובד בפריז.
במקום להסתפק בהוצאת אלבומים ובסיבובי הופעות, הוא החל לחקור את עצם טבעו של ההקשבה. יחד עם מהנדסים, אומנים, מוזיקאים ואמנים יוצר עטווי כלים יוצאי דופן, הדומים בעת ובעונה אחת למנגנונים, לפסלים וליצורים חיים.
בפרויקטים הקודמים שלו נעשה שימוש ב:
- זכוכית, מים, אבן, קרמיקה ומתכת;
- זרמי אוויר ותאים אקוסטיים;
- מנועים וחיישנים אלקטרוניים;
- צלילים ממוחשבים;
- הקלטות של נמלים, ימים ומרחבים תעשייתיים;
- מגע, נשימה ותנועה של האדם.
חלק מהמכשירים יש להפעיל בידיים, אחרים מגיבים לאוויר או לדחף מנועי. חלק מהם אפשר לתפוס כפסלים כל עוד הם שותקים, אך ברגע ההפעלה הם מתחילים לחשוף את המרחב דרך הצליל.
עטווי לא רק ממציא גווני צליל יוצאי דופן. הוא חוקר, מה בדיוק הופך עצם לכלי נגינה.
ייתכן שכלי נגינה אינו רק חפץ, אלא כל מערכת היחסים: חומר, מגע, חלל, מאזין וקשב, המחוברים יחד באירוע אחד.
אפשר לשמוע לא רק באוזניים
אחד הניסויים החשובים ביותר עבור עטווי היה העבודה עם תלמידים בבית ספר לחירשים בשארג'ה, איחוד האמירויות הערביות.
בשיעורים השתמשו בתדרים נמוכים שאפשר לחוש בגוף. גל הקול נתפס דרך רטט, לחץ ותנועה של החומר — בלי צורך לשמוע אותו בדרך הרגילה.
הניסיון הזה עזר לאמן לראות: אין הקשבה אוניברסלית אחת ויחידה.
בני אדם נבדלים זה מזה בטווח השמיעה, במבנה הגוף, בקשב, בניסיון ובמצב הרגשי. אדם אחד מבחין בתדר גבוה שאחר כבר אינו קולט. שיר מסוים יכול להישמע אחרת לגמרי בשמחה, בעצב או בדממה שאחרי חוויה עזה. זמזום חשמלי מתמיד יכול להישאר בלתי מורגש עד שמישהו מפנה אליו את תשומת לבנו.
לכן לא האוזן לבדה מקשיבה.
האדם כולו מקשיב — גופו, זיכרונו, רגשותיו ותשומת הלב המכוונת שלו.
התיאור הרשמי של הפרויקט החדש מדגיש בדיוק את העיקרון הזה: יצירתו של עטווי מרחיבה את מושג הצליל מעבר לשמיעה וחוקרת דרכים מישושיות וחזותיות לתפוס אותו. The Guardian
היסטוריה הכתובה במים
בפרויקט Waters’ Witness — "עדות המים" — חקר אתוי נופי צליל של ערי נמל, ובהן אתונה, ביירות, אבו דאבי, איסטנבול, פורטו, סינגפור וסידני.
ההקלטות נעשו סמוך לחוף, מתחת למים ולצד תשתיות עירוניות. כך נחשפו שכבות אקוסטיות שבדרך כלל אינן נגישות לתשומת הלב האנושית: תנועת ספינות, פעולת מנגנונים, פעימות תת-ימיות, פעילות צבאית וקולותיה של הסביבה עצמה.
האמן חיבר את ההקלטות האלה עם שיש, מתכת, קרמיקה ואבן, והפך את הצלילים שנאספו לחוויה מרחבית.
המים כאן לא היו רקע, אלא נושא של זיכרון. הם שימרו עקבות של פעילות אנושית, של תנועת העיר ושל ההיסטוריה של המקום.
כך נוצרה צורה אחרת של תיעוד: את העבר אפשר לא רק לקרוא או להתבונן בו — אפשר לשמוע אותו ברטט של המרחב.
לא קונצרט, אלא צליל משותף
לאחר הפתיחה תהפוך היצירה החדשה ב-Tate Modern באופן קבוע לבמה לאלתורים חיים.
שני המפגשים המוזיקליים הראשונים נקבעו ל- 17 באוקטובר 2026. יחד עם טארק אתוי יופיעו משתתפי הפרויקט Emptyset, החצוצרן והמלחין מאזן קרבאג', הרב-נגן קניצ'י איווסה והזמרת איה מטוואלי.
קול, אלקטרוניקה וכלים אקוסטיים ייכנסו לאינטראקציה עם המיצב עצמו. במקרה אחד יוכלו המוזיקאים להשתמש בו כמערכת צליל, ובמקרה אחר — כמערכת כלים או כסביבה אקוסטית עצמאית.
לפיכך, היצירה לא תישמע אותו דבר פעמיים.
המבצעים מתחלפים. המאזינים נעים. המרחב מגיב לדחפים חדשים.
כל מפגש יוצר גרסה משל עצמו של השלם.
במרכז הפרויקט עומדים הקשבה משותפת, אלתור והתכנסות של אנשים סביב הצליל.
על מה מזכירה לנו המוזיקה? / ממה מזכירה לנו המוזיקה?
איננו נמצאים מחוץ לעולם ואיננו מתבוננים בו מנקודה מבודדת. צעדינו כבר משנים את צלילו, הנשימה נכנסת לקצב המשותף, ותשומת הלב חושפת את מה שנשאר קודם לכן בלתי מורגש.
אין צורך שתהיה לנו שמיעה מקצועית או שנדע תורת מוזיקה כדי להיות חלק מהפרטיטורה הזאת. כל צורת נוכחות מביאה לתוכה רטט משלה.
איש אינו נדרש לוותר על טבעו למען האחדות. להיפך, הצליל המשותף נעשה עשיר יותר דווקא מפני שכל אחד נכנס לתוכו בקולו שלו.
מוזיקה נולדת לא כאשר מכריחים את העולם לצלצל, אלא כאשר נותנים לקולותיו המרובים להישמע זה לזה.
