בנובמבר מופיעים בשווקים ובסופרמרקטים ביפן ראשי האקוסאי הדוקים — לבנים, עם שוליים ירקרקים-עדינים של עלים, כבדים ועסיסיים. די לחתוך אחד מהם כדי לחוש מיד בפריכות ובמתיקות קלה, שמתחזקת לאחר הכפואים הראשונים.
הכרוב הזה אוהב קור: בקור הופך העמילן לסוכר, העלים נעשים רכים יותר ובעלי ארומה עשירה יותר. בדיוק משום כך האקוסאי הוא מרכיב חובה בנבה חורפי, במרקים ובכבישות מהירות. בשונה מהכרוב האירופי, כמעט אין בו מרירות חריפה, והוא סופג היטב את טעם הציר או הרוטב.
תולדות ההאקוסאי ביפן קצרות. הירק הובא מסין בסוף המאה התשע-עשרה, בזמן מלחמת סין–יפן הראשונה ואחריה. חיילים הביאו זרעים הביתה, אך הצמחים לא הולידו צאצאים: הם הואבקו על ידי חרקים סיניים, שלא היו ביפן. במשך עשורים היה צורך לייבא זרעים במחיר גבוה.
בשנות ה-1930 פיתח מורה בבית ספר חקלאי במחוז מיאגי, קיצ'יבאי נומקורה, זן עמיד שיכלו להאביק אותו דבורים ופרפרים מקומיים. עד היום הוא מכונה "אבי ההאקוסאי היפני". בזכות הזן הזה ועבודות ההכלאה שבאו אחריו התפשט הכרוב בכל הארץ והפך למצרך חורף.
כיום מגדלים את עיקר הכמויות במחוזות איבראקי ונגנו. הקרה ויום האור הקצר הופכים את העלים לעדינים במיוחד, והחקלאים מעריכים את ההאקוסאי בזכות עמידותו בקור ותפוקתו הגבוהה. בד בבד, האקלים המשתנה והתחרות עם ירקות מיובאים מאלצים את המגדלים לחפש הכלאות עמידות חדשות.
הדרך הטובה ביותר לטעום האקוסאי היא בנובמבר–בדצמבר בשווקים חקלאיים או במסעדות מסורתיות, שבהן מגישים אותו בנבה או כמתאבן מלוח קל עם קומבו ופלפל. דווקא בעונה הזו הטעם מתגלה במלואו — בלי תבלינים מיותרים.
ההאקוסאי מראה כיצד ירק זר, לאחר שעבר הכלאה יפנית וכפואים חורפיים, הפך לשלו ולשאין לו תחליף.



