ביערות העבותים של יער ביאלובייז'ה שבמזרח פולין הולך הסייר רפאל קובלצ'יק בעקבות עדר ביזונים. בעלי החיים נמוגים בין העצים כמו רוחות רפאים, ורק קרקור הענפים ונשימתם הכבדה מסגירים את נוכחותם. הביזון האירופי אינו הביזון האמריקאי: הוא דק יותר, גבוה יותר ומהיר יותר, ואבותיו שוטטו פעם בערבות הפתוחות ובאחו של כל היבשת.
כבר בראשית המאה העשרים היה המין על סף הכחדה. הביזון הפראי האחרון ביער ביאלובייז'ה מת בשנת 1919, ועד שנת 1927 לא נותר אף אחד בקווקז. נותרו בחיים פחות משישים פרטים בגני חיות ובנחלות פרטיות. משנים עשר מהם יצא כל הצאצא הנוכחי — כתשעת אלפים וחמש מאות בעלי חיים ברחבי העולם.
פולין הפכה למרכז הצלת המין. בשנת 1952 שוחררו הביזונים הראשונים בחזרה ליער ביאלובייז'ה, וכיום חיה שם האוכלוסייה החופשית הגדולה ביותר — ככתשע מאות ראשים. בעלי החיים מקבלים תוספת מזון בחורף, מתנהל מעקב קפדני אחריהם ונבדקת בריאותם. אולם אורח חיים "מנוהל" זה הופך אותם לפגיעים: רבייה קרובה מדי, תלות באדם וסיכון למגפות.
מדענים מהאקדמיה הפולנית למדעים ומפארקים לאומיים מציבים כעת משימה חדשה — להשיב את הביזונים לבתי גידול טבעיים והיסטוריים יותר. בעבר העדיפו הענקים הללו מרחבים פתוחים ולא רק יערות עבותים. הפרויקטים המודרניים מכוונים ליצירת תנאים מתאימים באזורים פחות מיושבים של מזרח אירופה, שבהם יוכלו בעלי החיים לנהל אורח חיים פראי יותר, להשפיע על הצומח ולהפיץ זרעים.
המאמצים כבר נושאים פרי במדינות אחרות: ברומניה, בגרמניה, בספרד ואף בקווקז מופיעים עדרים חדשים. בפולין חוקרים את התנהגות בעלי החיים, את נדידתם ואת צורכיהם כדי לצמצם למינימום את העימותים עם בני אדם ועם החקלאות. הביזון נותר סמל של הטבע הפולני — דמותו מופיעה על לוגואים, בירה וודקה — אך כעת הוא יכול להיות גם סמל לשיקום רחב יותר של מערכות אקולוגיות.
ההצלחה תלויה ביכולת ליצור מרחבים שבהם הביזונים לא רק ישרדו תחת השגחה, אלא יחיו חיים מלאים וישפיעו על הסביבה.
