במימי הבריכה העתיקה שמתחת לשארטר נתקלו הארכאולוגים במפתיע בשברי פסלים, שמעטים מהם נשתמרו בפינה זו של גאליה. הממצאים משנת 2026 במקדש סן-מרטן-או-ואל העירו מחדש את אחד המרכזים הדתיים הגדולים של התקופה הרומית.
החפירות חודשו בקיץ לאחר הפסקה של ארבע שנים. החוקרים התרכזו במתחם המזרקה המונומנטלי, הקשור למבנה שהוקדש לאפולו. הבריכה המרכזית התבררה כעמוקה יותר משני מטרים, מחופה בשיש לבן וכללה פלטפורמה עם מדרגות, מעקה ומערכת זרימה.
נראה שההידרוטכניקה המורכבת הזו שימשה לא רק לאפקט מרהיב, אלא גם לרחצה פולחנית לפני הכניסה למקדש. המבקרים יכלו לרדת אל המים, להיטהר ואחר כך להתקרב למבנה הפולחני. לתצורה כזו אין עדיין מקבילות ישירות באימפריה הרומית.
ההפתעה העיקרית הייתה שברי הפסלים והתבליטים הרבים, שנשלו מן הבריכה ומסביבה. הדמויות תיארו, ככל הנראה, סצנות מיתולוגיות וקישטו פעם את החזית שמעל למאגר המים הראשי. בשארטר הפיסול הרומי נדיר ביותר, ולכן כל פרט מקבל ערך מיוחד.
המקדש השתרע על פני יותר מעשרה הקטאר ויכול היה לקלוט אלפי עולי רגל בחגים. הוא נבנה בסוף המאה הראשונה — תחילת המאה השנייה לספירה ושכן לחומות אוטריקום הרומית — קודמתה של שארטר המודרנית. מידת השימור של האתר מרשימה: כאן כבר נמצאו שרידי תקרת עץ תלויה, וכעת — קבוצות שלמות של עיטור פיסולי.
תגליות אלה מאפשרות להבין טוב יותר כיצד שילבו הרומאים והגאלים אדריכלות, מים ומיתוס במרחב פולחני אחד. המים כאן שימשו לא רק קישוט, אלא משתתף פעיל בטקס הקדוש, שקישר בין הארצי לאלוהי.
חפירות נוספות יראו כיצד בדיוק פעלו יחד הפלטפורמה, הבריכה והפסלים. כבר כעת ברור שסן-מרטן-או-ואל נותר מעבדה אמיתית תחת כיפת השמיים לחקר החיים הדתיים של גאליה הרומית.
