עצמו את העיניים וסתמו את האוזניים: העולם החיצון נעלם, אך תחושת ה"אני כאן" אינה הולכת לשום מקום. דווקא את התחושה הבסיסית הזו של נוכחות עצמית מציעים מדעני המוח מרשל דבור מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומארק ברון מבית החולים בית ישראל דיאקונס ומבית הספר לרפואה של הרווארד לחפש לא בקליפת המוח הגדולה, אלא באחד מחלקי המוח הקדומים ביותר — גזע המוח.
מאז שליטתה של התפיסה הקורטיקוצנטרית רואים בקליפת המוח את "מקום מושבה" של התודעה: דווקא כאן מעובדים האותות החושיים, נולדות המחשבות ומתעצבת התפיסה. ואולם במאמר תיאורטי שפורסם בכתב העת The Neuroscientist בשנת 2026 מצביעים דבור וברון על עובדות שהתמונה הזו מתקשה להסביר. לכאב, בשונה מן הראייה או השמיעה, אין אזור קורטיקלי ייעודי, וגירוי חשמלי של קליפת המוח רק לעתים נדירות מעורר תחושות כאב. לעומת זאת, שבצים קטנים באזורים מסוימים של גזע המוח מרבים להטביע את האדם בתרדמת. יש גם דוגמה הפוכה: מבוגרים עם הידרוצפלוס, שאצלם קליפת המוח הייתה מדוללת מאוד, שמרו על דיבור מלא.
את הראיות המרכזיות שואבים המחברים מניסויים בחולדות. מינונים מיקרוסקופיים של חומר הרדמה שהוזרקו לאזור זעיר בחלק העליון של גזע המוח — הטגמנטום המזופונטיני — כיבו במהירות ובאופן הפיך את התגובות לכאב וסימני ערות אחרים. ניסוי כזה נערך עוד בשנת 2001 בהנחיית המחבר הראשון של המאמר. טיעון חשוב מספקים גם ילדים עם הידראננצפליה — מצב נדיר שבו ההמיספרות הגדולות נהרסות ברחם ומוחלפות בנוזל. בילדים כאלה לרוב כמעט לא נותרת קליפת מוח, אך הם מחייכים, צוחקים, בוכים ומגיבים לקרובים להם. המחברים סבורים שתצפיות אלה מצביעות על כך שגזע המוח מספק את "תחושת הנוכחות" הבסיסית, ואילו קליפת המוח רק ממלאת אותה בתוכן. את הרעיון של תודעה ללא קליפת מוח פיתח גם ביורן מרקר, שאף קודם לכן דיבר על תודעה בילדים כאלה.
ההשערה מאתגרת במישרין תיאוריות קורטיקוצנטריות, למשל מרחב העבודה הגלובלי ותיאוריית המידע המשולב, הקושרות את התודעה להתפשטות רחבה של אותות בקליפת המוח. דבור עצמו, עם מחברים שותפים, במאמר משנת 2022 לכתב העת Behavioral and Brain Sciences, ביקר את תיאוריית המידע המשולב על הסתמכותה על יחסי גומלין תלמוקורטיקליים. אם התודעה הבסיסית נוצרת במבנה קדום המשותף לכל בעלי החוליות, ייתכן שהמצע המינימלי של החוויה הסובייקטיבית מתקיים גם ללא חישובים קורטיקליים מורכבים. הדבר אינו שולל את תפקידה של קליפת המוח בצורות מורכבות של מודעות, אך מטיל ספק בהכרחיותה לקיומו של עצם היותה של חוויה. ההבחנה כאן חשובה: לגלות גירוי מזיק ולהרגיש כאב הם שני דברים שונים. מערכת העצבים יכולה להפעיל נסיגת יד אוטומטית, אך הכאב מוסיף לכך את החוויה: "כואב לי".
תארו לעצמכם מכונית. המנוע והחשמל הבסיסי מעניקים למכונית את היכולת עצמה לנסוע, ואילו לוח המחוונים והניווט מציגים את המסלול והופכים את הנסיעה לבעלת משמעות. בלי מנוע לוח המחוונים הוא אוסף חסר תועלת של נורות, אך גם בלי לוח המחוונים המכונית נוסעת בכל זאת. לפי גרסתם של המחברים, גזע המוח אחראי על "הדלקות" התודעה, ואילו קליפת המוח — על תוכנה.
חשוב להבין: מדובר בהשערה, ולא במנגנון מוכח. דבור וברון עצמם מודים שאף אחת ממאות התיאוריות הקיימות של התודעה, ובכללן שלהם עצמם, אינה מסבירה כיצד נוירונים יוצרים חוויה סובייקטיבית. ההשערה נשענת על נתונים עקיפים: מקרים קליניים, ניסויים בבעלי חיים ותצפיות אנטומיות. לכן נדרשים מבחנים ישירים, ובראשם חקר המוח האמצעי עצמו וקשרי הגומלין שלו. המחברים גם משערים שנוירוני גזע המוח עשויים להשפיע זה על זה לא באמצעות מגע נקודתי, אלא בהפרשת חומרים כימיים המתפשטים ברקמות הסובבות — בערך כפי שדופמין פועל באזורים מסוימים של המוח.
אם התנאים המינימליים של התודעה אכן מצויים בגזע המוח, הגבול בין התנהגות "מודעת" ל"רפלקסיבית" בבעלי החוליות יהפוך מטושטש עוד יותר. הדבר נוגע גם לרפואה: רופאים ייאלצו להעריך בצורה מדויקת יותר את מצבם של מטופלים עם נזקי מוח, שכן סימנים חיצוניים של ערות או היעדרה עלולים להטעות.
