ביוני 2026 פורסמה בכתב העת Frontiers in Pain Research השערה המאתגרת את ההבנה המסורתית של כאב ראשוני כרוני. המחברים — מוחמד חטיב, דרור רובינסון ומוסטפא יאסין מהמרכז הרפואי רבין בישראל — הציעו לחפש את מקור הכאב לא בדלקת או ברגישות-יתר, אלא בהפרעה בקוהרנטיות הביו-אלקטרומגנטית בגבול שבין התודעה לרקמה העצבית. הטיעון שלהם נשען על נתוני מגנטואנצפלוגרפיה המדגימים דיסריתמיה תלמו-קורטיקלית אצל מטופלים הסובלים מכאב כרוני, וכן על תיאוריית השדה האלקטרומגנטי המודע של ג'ונג'ו מקפאדן (Johnjoe McFadden) — אחד התומכים המובילים בתיאוריות אלקטרומגנטיות של התודעה.
השערה זו הופכת באופן רדיקלי את המודל הדומיננטי של כאב, שבו הסימפטום נוצר כתוצאה מאותות היקפיים ומרגישות-יתר מרכזית. במקום זאת, המחברים רואים בהפרעה בתיאום האלקטרומגנטי אירוע ראשוני המסוגל ליזום מפל של ציטוקינים ודלקת עצבית. הם תומכים בעמדתם באמצעות הפניה לתיאוריה הטרנסמיסיבית של התודעה, שהוצעה על ידי ויליאם ג'יימס בהרצאתו משנת 1898 שכותרתה "Human Immortality", שבה המוח מוצג לא כיוצר של התודעה אלא כמסנן שלה — בדומה לכך שמנסרה אינה יוצרת צבע, אלא רק מפרקת אותו. אישור נוסף מוצאים המחברים בנתונים על פוטו-ביו-מודולציה, המפחיתה כאב באמצעות שיקום הקוהרנטיות האלקטרומגנטית והפעלת האנרגיה התאית.
מבחינה מתודולוגית, העבודה מהווה ניתוח תיאורטי ללא נתונים ניסיוניים חדשים. המחברים מודים בגלוי באפשרות להפריך את הנחותיהם, אך אינם מציגים מחקרים מבוקרים שיוכיחו ישירות קשר סיבתי בין הדיסריתמיה לבין חוויית הכאב הסובייקטיבית. התצפיות הקיימות — שינויים בשונות קצב הלב, קרינת פוטונים אולטרה-חלשה — נותרות ברמה של מתאם בלבד ודורשות בדיקה נוספת.
תיאוריית מקפאדן יוצאת מנקודת הנחה שהשדה האלקטרומגנטי האנדוגני של המוח מאחד מידע ומשפיע בחזרה על יצירת פוטנציאלי פעולה דרך השפעה על תעלות יונים. כאשר שדה זה מאבד את הקוהרנטיות שלו, חוויית הכאב הסובייקטיבית עלולה להימשך גם לאחר שהפתולוגיה ההיקפית כבר חלפה. ניסוח כזה נוגע בשאלה היסודית של המתאמים העצביים של התודעה: לא רק עצם קיומה של פעילות במוח, אלא הארגון המרחבי-זמני והמבנה האלקטרומגנטי שלה הם שקובעים את התוכן הפנומנולוגי של החוויה.
דמיינו מקלט רדיו הקולט הפרעות במקום אות נקי: התחנה ממשיכה לשדר, אך המקלט מעוות את הצליל. באופן דומה, בעת הפרעה בקוהרנטיות הביו-אלקטרומגנטית, המוח עלול "לפענח" אותות תקינים בצורה מעוותת, מה שיוצר תחושת כאב מתמשכת ללא נזק מבני ברור לרקמות.
המאמר מעלה שאלה יסודית: עד כמה מדעי המוח המודרניים מסוגלים להסביר את ההיבט הסובייקטיבי של הכאב מבלי לצמצם אותו למנגנונים מולקולריים ותאיים בלבד? אם השערה זו תזכה לאישור אמפירי, היא תכוון מחדש את האסטרטגיות הטיפוליות — מדיכוי דלקת לשיקום התיאום האלקטרומגנטי באמצעות פוטו-ביו-מודולציה, מגנטותרפיה ושיטות אחרות של השפעה ישירה על השדות הביו-אלקטרומגנטיים של המוח.
העבודה ממחישה תפנית מכרעת בהבנת הגבולות שבין פעילות עצבית לחוויה מודעת — תפנית שתגדיר את התפתחות הפרקטיקה הקלינית ופילוסופיית מדעי התודעה בשנים הקרובות.
