ב-20 בספטמבר 2026, בניו יורק, במהלך Climate Week, פרסם The Independent את רשימת ה-Climate 100 List השלישית שלו. בין המצוינים — ויקי מופאט, ראש Chapter Zero, וונדנה שיווה, מייסדת Navdanya. שמותיהן מופיעים זה לצד זה לא במקרה: האחת עובדת עם מועצות מנהלים של FTSE 100, והאחרת — עם חקלאים בהודו השומרים על זרעים.
מופאט הגדילה בתוך שלוש שנים את מספר החברים ב-Chapter Zero לכמעט 4000 איש, תוך כיסוי של 80 % מחברות FTSE 100. היא אינה קוראת להצהרות רדיקליות, אלא מטמיעה בסדר היום של המועצות כלים קונקרטיים: תוכניות מעבר, הערכת סיכוני אקלים, הצמדת התגמול ליעדי פליטות. דרכה — מייעוץ ב-Kantar ומהשתתפות בהקמת Ellen MacArthur Foundation — מלמדת שסדר היום האקלימי הפך מבחינתה זה מכבר לחלק מהאסטרטגיה התאגידית, ולא לסעיף ESG נפרד.
שיווה החלה במחאות נגד חוקים שהעניקו לזרעים מעמד של קניין תאגידי. היא הקימה יותר מ-150 בנקי זרעים ואת הארגון Navdanya, תוך הגנה על זכותם של החקלאים לשמור, להחליף ולשתול מחדש זרעים. גישתה — אקולוגיה, פמיניזם וריבונות המזון כיחידה אחת. מבחינתה, צדק אקלימי אינו אפשרי בלי שליטה על מה שנזרע ומי מחזיק בבעלות עליו.
הכללתן של שתיהן ברשימה אחת של שנת 2026 חושפת תפנית חשובה: סדר היום האקלימי אינו מתחלק עוד ל"עסקים" ול"אקטיביזם". מופאט מראה כיצד שחקנים מוסדיים יכולים להטמיע את האקלים ב-DNA שלהם בלי לאבד את ההיגיון המסחרי. שיווה מוכיחה שבלי הגנה על פרקטיקות מקומיות ועל זכויות קהילות, כל יעד תאגידי יישאר הצהרה בלבד. ההכרה בו-זמנית בשתיהן מעידה ששינוי אמיתי מחייב גם לחץ מלמטה וגם ארגון מחדש מלמעלה.
כאשר מופאט מדברת על "סדר עולמי חדש" למועצות מנהלים, ושיווה — על "העבודה הבלתי נראית של נשים" באיסוף מים ובשימור זרעים, הן מתארות היקפים שונים של אותה בעיה עצמה: מי שולט במשאבים ומי נושא באחריות להם. בשנת 2026, כשחום קיצוני כבר הפך לנורמה, שאלה זו חדלה להיות תיאורטית.
נוכחותן ב-Climate 100 List מלמדת שעתיד בר-קיימא נבנה לא בדרך אחת, אלא בהצטלבות של רבות — וככל שהצטלבויות כאלה מתרבות, כך קטן הסיכוי שסדר היום האקלימי יישאר בגדר מילים בלבד.
