בספטמבר 2026 קיבל הוויסקי האנגלי באופן רשמי מעמד של ציון גאוגרפי מוגן — GI. כעת "English Whisky" ו-"English single malt whisky" הפכו לשמות המוגנים מבחינה חוקית, כמו Scotch, Welsh ו-Irish whisky. הייצור חייב להשתמש בדגן מבריטניה, במים מאנגליה, ובזיקוק והתיישנות של שלוש שנים לפחות באנגליה.
הכללים ל-single malt אנגלי התבררו כמקלים יותר מאשר הסקוטיים: השריה ותסיסה של התירוש יכולות להתרחש לא באותו אתר, ורק הזיקוק — במפעל אחד. בסקוטלנד כל שלבי ה-single malt קשורים באופן קפדני למזקקה אחת. איגוד הוויסקי הסקוטי (Scotch Whisky Association) הצהיר מיד על "דאגה עמוקה": לדעתם, הדבר מטשטש את משמעותו המבוססת של המונח single malt ופוגע במוניטין שהסקוטים השקיעו בו עשורים ומיליוני ליש"ט.
הענף האנגלי צמח בשנים האחרונות בקצב מסחרר — מ-46 מזקקות ב-2023 ללמעלה מ-70 כיום. מקורנוול ועד נורת'מברלנד צצים מפעלים חדשים המשתמשים במים ובדגן מקומיים. חלקם, כמו Spirit of Yorkshire, משלבים מבשלה וזיקוק, ואחרים — כמו Hicks & Healey — לוקחים תירוש ממבשלות מקומיות. דווקא הגמישות הזו הפכה לאבן הנגף.
פוליטיקאים סקוטיים ומנהיגי הענף, ובהם השר הראשון ג'ון סוויני ושרת החקלאות מרי גוז'ון, מזהירים: החלשת הסטנדרטים של single malt עלולה להנחית מכה "הרסנית" על היצוא, שהניב לסקוטלנד בשנה שעברה 5.4 מיליארד ליש"ט. הם חוששים שהצרכנים יפסיקו להבחין בין המסורות הקפדניות לבין הפרקטיקות האנגליות החופשיות יותר.
היצרנים האנגליים, לעומת זאת, רואים ב-GI הכרה בסגנונם הייחודי. מים ממעיינות אנגליים, אקלים שונה וגישות מודרניות יוצרים משקאות בעלי אופי משל עצמם — לעתים קרובות קלים ופירותיים יותר בהשוואה לסקוטיים הכבוליים והמעושנים. המזקקות מדגישות: המעמד יגן על המוניטין ויסייע ליצוא ליותר מ-30 מדינות.
המחלוקת יצאה מגבולות המחלוקות הענפיות ונגעה ליחסים בין הלאומים בתוך בריטניה. משרד הסביבה, המזון והכפר (Defra) טוען שהמעמד אינו משנה את הדרישות לוויסקי הסקוטי, אך הסקוטים דורשים לבחון מחדש את הכללים כדי לשמור על סטנדרטים אחידים ל-single malt בכל רחבי הממלכה המאוחדת.
בסופו של דבר, הוויסקי האנגלי מוכר כעת באופן רשמי, אך הופעתו בשוויון מעמד עם הסקוטי חשפה פערים עמוקים בגישות לייצור ובהבנה של מה שהופך ויסקי ל-single malt באמת.
