בלוקסור, בשטח מתחם המקדש הקרנקי העתיק, עשתה משלחת ארכיאולוגית סינית-מצרית משותפת תגלית המאלצת לבחון מחדש תפיסות מבוססות לגבי תכנון המקדשים המצריים. משנת 2018 מפנה המשלחת את אזור מקדש מנטו — אל המלחמה והשמש — וכבר השלימה את חקר חמישה מששת המקדשים הידועים של אוסיריס. בין הממצאים — תבליטים המתארים את האל חאפי, כתובות ובהן רשימת קורבנות ושברי סצנות שבהן כוהנות עורכות טקסים. אך המפתיע מכולם היה ה"מכל המים הקדוש" הדרומי, שעל קיומו לא היה קודם לכן אף אזכור אחד בכתבים.
עד כה סברו האגיפטולוגים כי כל מתחם מקדש כלל רק אגם פולחני אחד — הצפוני. המומחים הסינים והמצרים, בעבודתם זה לצד זה, חקרו באופן שיטתי את החלק הדרומי של האתר וגילו אגן אבן בשטח של כ-50 מטרים רבועים ובעומק חמישה מטרים. הקירות בנויים מבלוקים, נשתמרו מדרגות לירידה אל המים ואף אסטלה ועליה שמו של פקיד עתיק שהביא מנחות. עמיתים מצרים פקפקו תחילה: מסורת חפירות בת מאתיים שנה לא כללה תצורה כזו. ואילו כעת מתגלה מקדש מנטו כדוגמה נדירה לסידור סימטרי צפוני-דרומי של מכלי מים קדושים.
התגלית נוגעת ישירות להבנת הפרקטיקה הפולחנית במצרים העתיקה. המים במקדשים סימלו את האוקיינוס הקדמון נון, והכוהנים ערכו מדי יום רחיצות ונסכים כדי לשמור על הסדר הקוסמי. קיומם של שני אגמים עשוי היה לסמל חלוקת תפקידים: אחד לטקסי הבוקר ואחר לטקסי הערב, או לשקף את טבעו הכפול של מנטו עצמו — אל לוחם ואל השמש גם יחד. לצד מכל המים החדש נמצאו שרידים של "גן אמון", המאשרים את המקורות הכתובים בדבר חורשות קדושות במקדשים.
המיזם היה דוגמה מובהקת לאופן שבו מדינות בנות זמננו משתמשות בארכיאולוגיה כדי לחזק קשרים תרבותיים. הצד הסיני סיפק ציוד ושיטות עבודה, והצד המצרי — גישה לאתר וידע מעמיק של הסטרטיגרפיה המקומית. ראשי שתי הקבוצות מדגישים: העבודה המשותפת לא רק מניבה ממצאים חדשים, אלא גם מעבירה מסר של דיאלוג בין תרבויות. עבור האגיפטולוגיה משמעות הדבר היא זרם של נתונים חדשים על התקופה המאוחרת — השושלות ה-XXV–XXVI, כאשר כוהנות מילאו תפקיד פוליטי בולט.
כל בלוק חדש המועלה מתחת לחול מזכיר כי אפילו אתרים שנחקרו היטב טומנים בחובם שכבות נסתרות. האגם הכפול של מקדש מנטו אינו פרט גיאוגרפי גרידא, אלא עדות למידת הגמישות והריבוד של הגיאוגרפיה הדתית של המצרים הקדמונים. ממצאים מעין אלה מאלצים את ההיסטוריונים לשאול שאלות לא רק על הטקסים, אלא גם על האופן שבו חברות העבר ארגנו את המרחב כדי לשמור על הקשר בין הארצי לאלוהי.
עבור הקורא בן זמננו משמשת פרשייה זו לקח מוחשי: הידע האיתן ביותר נולד במפגש בין תרבויות ודיסציפלינות, כאשר סכמות מוכרות מפנות את מקומן לעובדות שנחפרו במאמץ משותף.
