במורדות ההימלאיה, היכן ששבילים צרים מובילים לכפרים עם בתי אבן, נשות אוטראקהאנד מחדשות ברית עתיקה עם הדבורים המקומיות. במקום מינים מיובאים הן בוחרות ב-Apis cerana — דבורים קטנות ועמידות שחיו במשך מאות שנים בקירות הבתים ובחללי העצים. בחירה זו אינה רק הרגל: היא מסייעת לשמור על המאביקים שבלעדיהם נעלמים יבולי התפוחים, המשמשים ועשבי הבר.
פרויקטים כמו "אמנות גידול הדבורים" בכפרים נאלה, בהירי וגיריה הכשירו כבר עשרות נשים. הן מקבלות כוורות, לומדות לטפל בנחילים, לאסוף דבש ואף למכור אותו למדינה. במסגרת "מדהו שאקטי" מתכננים להכשיר 750 מגדלות דבורים, וההכנסה מדבש ומהאבקה עשויה לגדול בשליש. יוזמות כאלה מעניקות למשפחות כסף ובמקביל מגינות על המגוון הביולוגי של האזור.
הדבורים המקומיות Apis cerana מותאמות טוב יותר לאקלים ההררי וחולות פחות מהדבורים המיובאות Apis mellifera. עם זאת, חומרי הדברה, כריתת יערות והחלפת צמחי הפריחה מאיימים עליהן. הנשים, שאוספות באופן מסורתי עצים להסקה ומשגיחות על השדות, מבחינות ראשונות בשינויים אלה ומגיבות ראשונות — שותלות צמחי צוף, מגבילות את השימוש בכימיקלים ובונות כוורות פשוטות בקירות.
שלא כמו במכוורות גדולות, שבהן מחליפים לעתים קרובות את הדבורים בכאלה פרודוקטיביות יותר אך תוקפניות, כאן שומרים על הקצב הטבעי. הדבורים נחילות בחופשיות, והדבש נאסף פעמיים בשנה, תוך השארת מלאי לחורף. זה לא רק עניין כלכלי אלא גם חלק מהתרבות: הדבש משמש ברפואה, והדבורים מאביקות את הגנים והיערות שמסביב.
הקשר בין הנשים לדבורים מזכיר פתגם ישן מאזורי הרים אחרים: "מי ששומר על הקטן — שומר על השלם". כאשר משפחה אחת מקימה כוורת, השכנים רואים את התוצאה — יותר פירות, הכנסה יציבה — ומצטרפים. כך, צעד אחר צעד, משתקמת רשת המאביקים במערכת האקולוגית ההימלאית השברירית.
תמיכה ביוזמות כאלה באמצעות הכשרה ושיווק הדבש מסייעת לא רק לדבורים אלא גם לנשים עצמן להישאר בכפרי מולדתן ולא לעזוב לערים.
