באזור המרוחק גואיניה שבמזרח קולומביה, היכן שנפגשים מימי האורינוקו והאמזונס, גילו מדענים ברית בלתי צפויה: שפות עתיקות של עמים ילידיים מסייעות לחשוף את עושרה של הפאונה המקומית. כאשר החלו החוקרים ללמוד את השפיריות בחבל ארץ זה, הנתונים המדעיים הזכירו רק כעשרה מינים. עבודה משותפת עם הקהילות המקומיות אפשרה להגדיל את מספר המינים הידועים לכמעט מאה ועשרים.
פרויקט "דרקוני גואיניה" חשף כי המגוון של חרקים אלו קשור למיקומו הייחודי של האזור בצומת של מספר מערכות אקולוגיות. כאן חיים מינים האופייניים לאגן האורינוקו, לאמזוניה ומינים אנדמיים של המגן הגיאני. שפיריות ושפריריות משמשות כאינדיקטורים למצב המערכות האקולוגיות של מים מתוקים, והן רגישות לשינויים במים.
עם זאת, מקווי המים של גואיניה נתונים ללחץ גובר. כריית משאבי טבע, בירוא יערות, פסולת בלתי מבוקרת ותיירות גוברת מאיימים על שיווי המשקל השברירי. ללא ידע מדויק על המינים ובתי הגידול שלהם, הופכת ההגנה על שטחים אלו למורכבת יותר.
מדענים קיימו סדרת מפגשים עם תושבים, ובהם ילדים וזקנים ששימרו ידע אבות. במפגשים אלו הוצגו החרקים והתבקשו המשתתפים לתת להם שמות בשפות המקומיות — טוקאנו, פוינאבה, קוריפאקו. חלק מהשמות הצליחו לשחזר מזיכרונם של הדוברים האחרונים, ואחרים נאלצו ליצור מחדש בשפות שאף הן נמצאות בסכנת הכחדה.
מנהיג קהילת טוקאנו, דליו סוארס, ציין כי עבודה כזו גורמת להרהר בהחזרת מילים שאבדו ובפנייה אל חוכמת האבות. הקהילות כעת לא רק מתעדות מינים, אלא גם מפתחות שיטות משלהן לניטור שפיריות כסמנים לניקיון המים.
גישה זו מראה כיצד ידע המקודד בשפה הופך לכלי לשמירת הטבע. כאשר אנשים נותנים שם ליצור בניב מולדתם, הוא מפסיק להיות אובייקט מופשט והופך לחלק מעולמם, שעליו הם נושאים באחריות.
שימור השפות יחד עם המערכות האקולוגיות מאפשר לתושבים המקומיים לעקוב ביעילות רבה יותר אחר מצב נהרותיהם ואגמיהם.
