בבורות הזפת המפורסמים של לה-בריאה, שבהם נמצאו במשך עשורים עצמות של ממונטים וחתולים שנחרניים, נתקלו פליאונטולוגים שלא במפתיע בעקבות של תושב אחר לגמרי — קרפדה זעירה שחיה לפני כ-45 אלף שנים. השרידים, שהוצאו עוד בשנת 1929, נשמרו במשך עשורים באוספים מוזיאליים, עד שבדק אותם מחדש החוקר ח. אלברטו קרוס. התברר שלא מדובר בקרפדה רגילה ומוכרת, אלא במין חדש לחלוטין, שנקרא Spea labreae.
הגילוי היה רק המקרה השני של תיאור דו-חי נכחד מתקופת הקרח בצפון אמריקה. העצמות, ובפרט שבר של אזור העצה והאורוסטיל, התאפיינו בתכונות ייחודיות שלא תאמו לא מינים מודרניים ולא מינים מאובנים ידועים. ככל הנראה, הקרפדה נפלה לזפת הדביקה ונשתמרה הודות לתנאים הייחודיים של הבורות. ממצאים כאלה נדירים: לדו-חיים שלד שביר והם נדירים בתיעוד הפליאונטולוגי.
משמעות הגילוי חורגת הרבה מעבר לטקסונומיה פשוטה. דו-חיים רגישים ביותר לשינויים בטמפרטורה ובלחות — הם ממש מדדים חיים של הסביבה. נוכחותה של Spea labreae יחד עם שרידים של קרפדה חופרת מקסיקנית (Rhinophrynus dorsalis), שאוכלוסיותיה המודרניות הקרובות ביותר נמצאות במרחק 2500 קילומטרים דרומה, מצביעה על אקלים לח יותר ואולי קריר יותר באזור לוס אנג'לס של ימינו בסוף עידן הקרח האחרון. נתונים אלה מסייעים לדייק את התמונה של מערכות אקולוגיות קדומות, שבהן יונקים גדולים לעתים קרובות מאפילים על תפקידם של בעלי חיים קטנים.
החוקרים מציינים שממצאים מיקרופאוניסטיים כאלה מאפשרים להבין טוב יותר כיצד תמורות אקלימיות השפיעו על תפוצת המינים בעבר. כיום, כששינויי האקלים מתרחשים במהירות, לקחי תקופת הקרח מקבלים ערך מיוחד: הם מראים אילו מינים עלולים להיעלם או להזיז את תחומי תפוצתם בעת התחממות. הארכיונים של לה-בריאה, כמתברר, עוד טומנים בחובם לא מעט הפתעות גם אחרי מאה של חפירות.
בשונה מממצאים רועשים של המגה-פאונה, קרפדה זו מזכירה עד כמה חשובות החוליות ה"בלתי נראות" של המערכות האקולוגיות. היעלמותה והזזת תחומי התפוצה של דו-חיים אחרים מציירות תמונה של שינוי הדרגתי בנוף מתנאים לחים יותר לתנאים הצחיחים של ימינו. פרטים כאלה מסייעים לבנות מודלים מדויקים יותר של שינויים בעבר ובעתיד.
גילויה של Spea labreae מאשר שוב: גם במקומות שנחקרו היטב המדע מסוגל להעניק לקחים בלתי צפויים על שבריריותן של מערכות טבעיות.
