ב-22 בספטמבר 2026 עמד אנטוניו גוטרש מאחורי דוכן העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק ודיבר על ארבעה "מבחני כוח": מלחמה ושלום, אי-שוויון, אקלים ובינה מלאכותית. "הסדקים הפכו לקניונים", הצהיר, בקריאה להסדיר את הבינה המלאכותית, לשים קץ לסכסוכים ולרפורמה בארגון, שמנגנוניו "משקפים את המציאות של עידן שחלף מזמן".
הנאום היה האחרון עבור המזכיר הכללי, שכהונתו השנייה בת חמש השנים מסתיימת ב-31 בדצמבר. גוטרש, לשעבר ראש ממשלת פורטוגל, מכהן בתפקיד זה כבר עשר שנים ופועל בעקביות למען פתרונות רב-צדדיים: מהסכמי אקלים ועד להגנה על זכויות אדם. הצירים קיבלו במחיאות כפיים את דבריו על שתי מדינות לישראלים ולפלסטינים, על כך ש"המזהמים חייבים לשלם", ועל הצורך ברפורמות במועצת הביטחון.
בעשור שבו עמד בראש הארגון נתקל גוטרש לא אחת במגבלות: הווטו של החברות הקבועות במועצת הביטחון, קיצוץ במימון מצד ארצות הברית ומדינות אחרות, והספקנות הגוברת כלפי הרב-צדדיות. דמותו הציבורית — של תומך נלהב בשיתוף פעולה עולמי — תואמת את עמדתו המתועדת: הוא דרש בעקביות הפסקת אש באוקראינה, בסודאן, בעזה ובמוקדי סכסוך אחרים, וקידם את האמנה הדיגיטלית העולמית ואת הדיאלוג על הסדרת הבינה המלאכותית.
בנאום הזה אין תפנית בלתי צפויה. הוא מאשר דפוס עקבי: גם בשלהי כהונתו משתמש גוטרש בדוכן לא למען שאיפות אישיות, אלא כדי להזכיר ש"החלטות חיוניות לעולם אינן צריכות להימסר לידיים של מכונות" ושל"רובוטים הורגים אין מקום בעתיד שלנו". הוא קורא למעצמות המובילות לחלוק נתונים על סיכוני הבינה המלאכותית ולהקים פיקוח עצמאי — בדיוק מה שלמענו פעל בעבר.
הכוחות הפועלים עליו גלויים לעין: מנהיג לקראת סיום דרכו שואף להשאיר אחריו לא רק מורשת מוסדית, אלא גם עמדה מוסרית. הוא יודע שהכוח הממשי באו"ם מוגבל, אך הבמה מאפשרת לקבע את סדר היום עבור מחליפו. הצהרותיו הפומביות ומעשיו אינם סותרים זה את זה: גוטרש אינו משנה את הקו שלו תחת לחץ גיאופוליטי.
תארו לעצמכם קברניט שאפילו בהפלגה האחרונה שלו מניף אותות על סערה ומציע נתיב חדש — לא משום שהוא מקווה להציל את האונייה הזאת, אלא כדי שהצוות הבא ידע לאן להפליג. כך גם כאן: נאומו של גוטרש אינו פרידה, אלא מסירת שרביט.
הרגע הזה מראה כיצד בעידן של פיצול ו"זכות החזק" ממשיכה דמות, שנשללה ממנה סמכות ממשית, לעמוד על כללים ועל תלות הדדית. היא מזכירה שלעיתים לזיכרון המוסדי ולעקשנות יש חשיבות רבה יותר מהישגים של הרגע.
גוטרש עוזב, אך קריאתו האחרונה נותרת: עולם הבנוי על תלות הדדית ראוי להיאבק למענו עד הסוף.
