שמי הלילה מעל הכפר הקטן מונטמג'ורה שבקורסיקה הוארו לפתע באור אדום מוזר. מבנים מסועפים ענקיים, דמויי מדוזות או זרועות רפאים, תלו מעל הבתים. הם הבזיקו ונעלמו כל כך מהר, שהעין בקושי הספיקה לקלוט אותם. הצלם הצרפתי פלוריאן ריו, שבחר מראש את נקודת הצילום, הצליח לתפוס את הפריימים האלה. עד מהרה התפשטו התמונות ברשת והביאו אלפי אנשים לקפוא מול המסכים.
אלה היו ספרייטים אדומים — פריקות חשמליות נדירות המתרחשות גבוה מעל ענני הסערה. הם מופיעים בגובה של בין 40 ל-90 קילומטרים, במזוספרה, במקום שבו האטמוספרה כבר דלילה לחלוטין. בשונה מברקים רגילים, הספרייטים פורצים לא מטה, אל הקרקע, אלא מעלה. הם נגרמים מפריקות חיוביות חזקות במיוחד בתוך הסערה. השדה החשמלי מעורר מולקולות חנקן, ואלה מאירות באור אדום אופייני. התופעה נמשכת אלפיות שנייה ספורות בלבד. העין האנושית כמעט אינה מסוגלת לקלוט אותה ללא טכניקה מיוחדת.
ריו צילם את הספרייטים מקורסיקה, אף שהסערה השתוללה הרחק משם — ליד חופי נאפולי או באזור ברצלונה, במרחק של מאות קילומטרים. הכפר שבפריים יוצר תחושה מטעה של קרבה: המבנים האדומים נראים כאילו הם מרחפים ממש מעל הגגות, אף שלמעשה הם עצומים. ספרייט אחד יכול להשתרע על פני עד מאה קילומטרים לרוחבו, וענפיו החוטיים נמתחים על פני עשרות קילומטרים. דווקא המשחק הזה של קני מידה הופך את התמונות לכל כך מהפנטות.
פריימים דומים באותם ימים צילם גם צופה אחר — כריסטוף סוארס. הוא צילם ספרייטים מעל הים התיכון, בהאטה של פי ארבעה. בסרטון רואים היטב כיצד ההבזקים האדומים הופכים לרגע את שמי הלילה לנוף פנטסטי. צילומים כאלה מצליחים לעתים רחוקות: צריך להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, עם מצלמה מוכנה ואופק נקי.
את הספרייטים גילו לפני זמן קצר יחסית. התצפיות המהימנות הראשונות מתוארכות לשנת 1989, אף שטייסים סיפרו על הבזקים מוזרים מעל סערות עוד קודם לכן. כיום הם מסווגים כתופעות אור חולפות של האטמוספרה העליונה. הם אינם מהווים סכנה לאנשים על הקרקע, אך נותרו אחד הביטויים המסתוריים ביותר של החשמל האטמוספרי. מדענים ממשיכים לחקור כיצד בדיוק מועבר המטען לגבהים כאלה ומדוע לעתים ההבזקים כל כך בהירים שאפשר לראותם אפילו בעין בלתי מזוינת.
הפריימים של ריו וסוארס מראים לנו שמיים שאנחנו בדרך כלל לא מבחינים בהם. שם, מעל העננים המוכרים, מתנהלים חיים חשמליים שקטים משלהם. המדוזות האדומות מופיעות ונעלמות בתוך שברירי שנייה, ומשאירות אחריהן רק שאלות ותצלומים נדירים. ובכל פעם שמישהו מצליח לתפוס אותן, נדמה לרגע שהמסך נפתח במקצת וחושף לעין עוד שכבה נסתרת של כוכב הלכת שלנו.
