במדינת מערב בנגל שבהודו, הצבוע המפוספס חי לצד בני אדם, אך תושבים מקומיים רבים בקושי מצליחים לזהות אותו. מחקר חדש שפורסם בכתב העת Oryx מראה כיצד אורח החיים החשאי של בעל החיים יוצר פערים בידע ומקשה על מאמצי השימור של המין.
חוקרים סקרו 104 תושבים משני גושים במחוז פוורוליה. לאנשים הוצגו תמונות של חמישה טורפים והם התבקשו לתאר את המראה, התזונה, ההתנהגות ובתי הגידול שלהם. הרוב זיהו נכון את הנמר, התן הזהוב והשועל הבנגלי, אך רק 39 אחוזים מהנשאלים זיהו את הצבוע המפוספס. אורח חייו היחידני, הלילי והחשאי מפחית משמעותית את הסיכויים למפגשים ישירים, ולכן התצפיות שזורות בפולקלור, שמועות ומקרים דרמטיים נדירים.
בלבול נוצר אפילו בשם. יש המכנים את הצבוע "גאדהא" – יצור לילי יחידני וגדול, הניזון מנבלות וחי ליד נהרות, בתי קברות ואתרי שריפת גופות. אחרים רואים בו "קויה" – צייד להקות אכזרי המסוגל לתקוף בני אדם וחיות גדולות. התיאורים של ה"קויה" לרוב אינם תואמים את הביולוגיה של המין ונשענים על סיפורי זקנים או על אירועים שליליים בודדים שזוכים להשפעה חסרת פרופורציה.
תפקידו של הצבוע כאוכל נבלות נתפס בצורה אמביוולנטית במיוחד. רבים מכירים בכך שהוא מפנה פגרים מרקיבים ומפחית את הסיכון למחלות, אולם כאשר הדבר קורה סמוך לכפר או נוגע לאתרי קבורה, עולה חשש מזיהום ומחרדה רוחנית. יש המאמינים כי אכילת נבלות הופכת את בעל החיים ל"משוגע" ולאגרסיבי.
מחברי המחקר מדגישים: הצעדים המקובלים להפחתת קונפליקטים – פיצויים או גידור – אינם מספיקים כאן. יש להתחשב באופן שבו בעל החיים משולב בסיפורים המקומיים, בפחדים ובתפיסות. מומלץ לקיים תוכניות הסברה מקומיות עם חומרים אור-קוליים שיסייעו להבחין בין הצבוע לטורפים אחרים ולהבין את התנהגותו האמיתית.
שימור הצבוע המפוספס דורש לא רק הגנה מפני פגיעה ישירה, אלא גם עבודה עם הדימויים התרבותיים המתגבשים סביבו.
