ב-25 במאי 2026 פרסם האפיפיור לאו ה-XIV את האנציקליקה הראשונה של כהונתו – Magnifica Humanitas («תפארת האנושיות»), המוקדשת להגנה על האדם בעידן הבינה המלאכותית. התאריך לא נבחר במקרה: בדיוק לפני 135 שנים פרסם לאו ה-XIII את Rerum Novarum, טקסט מכונן על זכויות עובדים בעידן התיעוש. לאו הנוכחי מתייצב באופן חד-משמעי באותה עמדה: הכנסייה שוב לוקחת על עצמה להסביר לאנושות את «הדברים החדשים».
והוא מסביר זאת בצורה משכנעת. המסמך עוסק בכבוד האדם, בכוחם של אלגוריתמים, במניפולציה של תשומת הלב, בהתמכרות דיגיטלית ובאיום להפוך את האדם לאוסף של נתונים. לאו ה-XIV הולך רחוק יותר מהצהרות: הוא דורש «לפרק מנשקם» את הבינה המלאכותית, מגנה נשק אוטונומי ומכריז על תיאוריית המלחמה הצודקת עצמה כמיושנת. זה נשמע חזק. הבעיה היא אחרת: הוותיקן מדבר על צורה חדשה של שליטה כאילו הוא עצמו עומד מחוץ להיסטוריה של השליטה.
הדימוי המרכזי הוא הבחירה בין מגדל בבל לעיר הקודש. בבל: גאווה טכנולוגית, אחידות, יעילות, עולם ללא אלוהים. ירושלים: קהילה, דיאלוג, דאגה לחלשים, טובת הכלל. אך האופוזיציה אינה ניטרלית. הוותיקן למעשה מציע: אל תמסרו את האדם לאלגוריתמים – מסרו אותו לסדר האלוהי, שהכנסייה רואה בו את האמת היחידה.
כאן נכנס השועל לתמונה. השועל מזהיר את הלול: הזאב מסוכן. והוא צודק. תאגידים דיגיטליים, פלטפורמות, מדינות ובעלי מרכזי נתונים אכן מקבלים כוח על תשומת הלב, ההתנהגות, הידע וההגדרה העצמית של האדם. אלגוריתמים מדרגים את המציאות, חוזים רצונות, מעצבים פחדים והופכים את האישיות לפרופיל מנוהל.
השועל משמיט רק דבר אחד: הוא עצמו צד בלול הזה במשך מאות שנים – פשוט באמצעים אחרים. לפני אלגוריתמי ההמלצות היו דוגמות, אינדקס הספרים האסורים, בתי דין של האינקוויזיציה, צנזורה, שליטה בחינוך, ניהול רגשות אשם ומונופול על האמת. הבעיה באנציקליקה אינה שהיא משקרת לגבי בינה מלאכותית. לרוב היא דוברת אמת. הבעיה היא שזו אמת סלקטיבית: אמת על שליטה של אחרים תוך שתיקה על השליטה שלה עצמה.
הבינה המלאכותית מסוכנת לוותיקן לא רק כמכונת מעקב. היא מסוכנת כמתחרה בייצור משמעות. לראשונה, למיליוני אנשים יש כלי להשוות דתות ללא מתווך, לבחון דוקטרינות, לנתח את תולדות הכנסייה, לקרוא אנתרופולוגיות זרות ולגבש תמונת עולם עצמאית. זה פוגע בעצם הארכיטקטורה של התלות הרוחנית: כומר — דוגמה — מסורת — סמכות — פרשנות.
יש גם פרט פיקנטי. לאו ה-XIV ערך את המצגת באופן אישי, מבלי להאציל אותה לקרדינלים — ובין האורחים היו אנשים מתעשיית הבינה המלאכותית, כולל אחד ממייסדי Anthropic. השועל לא רק צועק מעבר לגדר: הוא כבר מנהל משא ומתן עם הזאב על חלוקת הלול.
"האדם לא צריך להצטמצם לנתונים", אומר הוותיקן. נכון. אך הוא גם לא מוכן להכיר באדם כיוצר חופשי באופן רדיקלי של גורלו. במסמך, האדם נותר יצור שהאמת שלו קודמת לבחירתו: נברא על ידי אלוהים, מתגלה בישו, זקוק להדרכה מוסרית ולא מעז לראות בעצמו "מחבר של עצמו". זו אינה אנתרופולוגיה של סובייקט ריבוני. זו אנתרופולוגיה של אפוטרופסות.
בולט במיוחד שהכנסייה מגנה את הטכנוקרטיה על חוסר שקיפות וריכוז כוח — בעוד שהיא עצמה אחת המכונות העתיקות ביותר לניהול משמעות. במשך מאות שנים היא לא רק ניחמה את העניים, אלא גם קידשה את העוני, הענווה והציות כמידות טובות. במערכת כזו, העני אינו יוצר של שפע, אלא אובייקט של חסד; אינו סובייקט של שינוי העולם, אלא הוכחה לכך שהכנסייה היא הכרחית.
לכן Magnifica Humanitas נקראת לא כקרב של האדם עם המכונה, אלא כוויכוח של ריבון המשמעות הישן עם החדש. התאגיד אומר: "אנחנו מכירים אותך דרך נתונים". הכנסייה עונה: "אנחנו מכירים אותך דרך אלוהים". בשני המקרים, האדם מסתכן בכך שלא יישאר מקור להגדרה עצמית, אלא אובייקט של פרשנות זרה.
ביקורת חזקה על בינה מלאכותית חייבת לכוון לכל מערכת המנכסת לעצמה את הזכות להגדיר את האדם — אלגוריתמית, דתית, מדינתית, תאגידית. במובן זה, האנציקליקה מועילה כאבחנה של כוח דיגיטלי, אך אינה מספקת כתוכנית לשחרור. היא מגינה על האדם מכלוב אחד, ומציעה אחר — עתיק יותר, מקודש יותר ולכן בלתי מורגש יותר.
השאלה המרכזית של עידן הבינה המלאכותית אינה מי יגן טוב יותר על האדם — הכנסייה או האלגוריתם. היא בשאלה האם האדם יצליח בכלל להפסיק להיות אובייקט של הגדרה זרה. הוותיקן חושש מבבל, אך אינו מוכן להודות: עבור רבים מאוד, ההיררכיה הדתית עצמה הייתה מגדל כזה — גבוה, סמכותי, המדבר בשם השמיים ודורש שהאדם יסתכל על עצמו בעיניה.
