«דיגר» — קומדיה שחורה ודרמה חדשה של אלחנדרו גונסאלס איניאריטו עם טום קרוז בתפקיד הראשי. להקרנה בינלאומית הסרט החל לצאת ב-30 בספטמבר 2026, ובארצות הברית — ב-2 באוקטובר.
משך ההקרנה — כ- 2 שעות ו-9 דקות, וכבר נאמר מיד: דווקא בגלל אורך הסרט הורדנו בסופו של דבר במעט את הציון.
במרכז הסיפור — דיגר רוקוול, מיליארדר טקסני אקסצנטרי וטייקון נפט, שאותו מכנים כמעט האדם החזק ביותר בעולם.
החברה שלו גורמת לאסון אקולוגי רחב היקף בגרינלנד. וכעת על דיגר להוכיח לכולם — וכנראה прежде всего לעצמו — שהוא אינו משמיד העולם, אלא אדם שמסוגל להציל את העולם הזה.
לעניין מתערב נשיא ארצות הברית בגילומו של ג'ון גודמן, מדענים, אנשי צבא, יועצים, אנשי נפט — ומתחיל ניסיון מטורף לחלוטין של אדם לכפות על הטבע להיכנע לתוכניתו.
טום קרוז, שאותו אפשר בהתחלה לא לזהות
סיפור בפני עצמו — השינוי שעבר קרוז (gaya.one — 1; gaya.one — 2; gaya.one —3; gaya.one —4)
את השחקן בן ה-64 כאן כמעט פירקו והרכיבו מחדש. איפור פלסטי מורכב, תוספות, תווי פנים שונו, שיער שיבה דליל, שמנמונות ומבטא דרומי כבד.
בסופו של דבר, לפנינו לעיתים כלל לא טום קרוז.
וכאן כנראה שניפרד מדעתם של מבקרים רבים.
אנחנו אהבנו את קרוז מאוד.
כן, הדיגר שלו מוגזם.
רועש.
בטוח בעצמו.
אקסצנטרי עד בלתי אפשרי.
לפעמים ממש בא לך, פשוטו כמשמעו, «להרוג» אותו. 😄
וכעבור כמה דקות — כבר משום מה בא לך לתמוך בו.
דווקא החלפת היחס הזו כלפי הגיבור נראתה לנו אחד הדברים המעניינים ביותר בסרט.
הצבא הראשון בעולם מנסה לנצח… קרחון
אם לספר בקצרה ממש את תחילת הסרט בלי ספוילרים כבדים, זה ייצא בערך כך:
הצבא הראשון בעולם מנסה להיאבק בטבע. כלומר בקרחון.
וכבר הרעיון הזה לבדו מסביר היטב את רמת האבסורד של המתרחש.
הישיבות הצבאיות כאן הופכות מעת לעת כמעט לפארסה. אנשים שרגילים לנהל כספים, צבאות, חברות ומידע, נתקלים לפתע ביריב שאדיש לחלוטין לשאלה מי כאן נשיא, מיליארדר או גנרל.
הטבע אינו משתתף במשא ומתן.
וכאן דיאלוגים רבים הם באמת מצחיקים.
ויתרה מכך, טובים במיוחד אותם רגעים שבהם הדמויות מתחילות להזכיר יותר מדי טיפוסים מוכרים מהפוליטיקה העכשווית: אופן הדיבור, הרצון לשלוט בסדר היום התקשורתי, הביטחון שאפשר לפתור כל בעיה בהצהרה רועמת או בסיפור יפה.
אבל «החופר» הוא בכלל לא הסרט שהוא נראה בהתחלה
וכאן מתחיל הדבר המעניין ביותר.
בארבעים הדקות הראשונות אפשר לחשוב שלפנינו רק סאטירה פוליטית-אקולוגית יקרה מאוד, רועשת מאוד ושחורה מאוד.
ואחר כך הסרט מתחיל להשתנות.
ולקראת האמצע מתברר שאינייאריטו מתעניין כבר לא רק באקלים, בחברות הנפט ובשלטון.
הוא מתחיל לשאול שאלות אחרות לגמרי.
מי אנחנו בתוך התפקידים שלנו?
היכן נגמר האדם ומתחיל הדימוי שהוא משחק בפני אחרים?
האם אפשר כל החיים לנהל סיפור על עצמך — ויום אחד להבין שאתה עצמך כבר לא יודע מי אתה?
האם אפשר באמנות לשנות את המציאות?
ובכלל: אם כולנו כל הזמן משחקים איזה תפקידים — איש עסקים, נשיא, הורה, מושיע, נבל, שחקן — אז מי נשאר כשמפנים את התפאורה?
וכאן מופיע בסרט אותו תת-טקסט יוצרישאהבנו במיוחד.
בתחושה זה מהדהד במשהו עם הניתוח שלנו מאתמול «טוני»שגם בו השאלה המרכזית הייתה:
«מי אני?»
ומעניין שב«החופר» השאלה הזו בכלל לא נראית בהתחלה.
היא מופיעה בהדרגה.
כאילו הסרט מלכתחילה מכריח את הצופה להסתכל על הקליפה החיצונית — כסף, כוח, איפור, נאומים רועשים, קטסטרופה — ואחר כך מתחיל להסיר תפאורה אחר תפאורה.
לא נספר בהרחבה, כי דווקא כאן קל לקלקל אחד האפקטים המרכזיים של הסרט.
ביקורות — פילוג כמעט מושלם
וגם זה מעניין.
הביקורות על «החופר» יצאו מאוד לא חד-משמעיות.
יש מבקרים שמכנים את הסרט כאוטי, רועש מדי, שאנן ועמוס מדי.
אחרים רואים בו סרט נועז, מתוחכם חזותית והרבה יותר מעניין מקולנוע הוליוודי גדול רגיל.
גם הצופים התפצלו.
ב-CinemaScore הסרט קיבל C+, וזה היה אחד הציונים הנמוכים בקריירה של קרוז בשנים האחרונות.
אבל דווקא כאן היינו קרובים יותר לאלה שאהבו את הסרט.
אולי הבעיה היא בציפיות.
אם מגיעים ל«החופר» בשביל טום קרוז חדש במובן הרגיל — גיבור כריזמטי שמציל את העולם יפה — אפשר להיות מופתעים מאוד.
כי כאן לפנינו קרוז אחר לגמרי.
ולפי דעתנו, מבחינת משחק הוא מצוין.
פשוט היצירה עצמה לא חושפת את עצמה מיד.
צריך קצת להמתין עם הסרט
הפרקים הראשונים מוגזמים בכוונה.
מישהו צועק.
מישהו נושא נאומים בלתי נתפסים.
מישהו מנסה לפקד על הטבע.
יש כאן באמת הרבה הומור שחור, ובמקומות מסוימים הוא כל כך שחור שכבר היה לנו קצת יותר מדי.
אבל בערך באמצע הצפייה קורה דבר מעניין:
הסרט סוף סוף מתחיל להתאחד לשלם אחד.
אתה מבין לשם מה היו כמה מהמוזרויות.
מדוע הדמויות נראות כה מוגזמות.
מדוע כמה סצנות כמעט תיאטרליות.
ולשם מה הבמאי משחק בצורה כה פעילה עם הצורה.
ודווקא הצורה מאוד מצאה חן בעינינו
כמה מההחלטות הצילומיות והבימוייות כאן באמת מצוינות.
במיוחד הרגעים שבהם המרחב מתחיל לפתע להיתפס אחרת, התפאורה משתנה, והגבול הרגיל בין המציאות להצגה מופר.
זה לא סתם תעלול חזותי.
הצורה הופכת בהדרגה לחלק מהמשמעות.
וכאן, כמובן, אי אפשר שלא להזכיר את הצלם עמנואל לובצקי — זוכה שלושה פרסי אוסקר, שצילם את "כוח המשיכה", "בירדמן" ו"השורד".
החלק החזותי הוא אחד הצדדים החזקים ביותר של הסרט.
והקאסט כאן עצום
מלבד טום קרוז וג'ון גודמן, משחקים בסרט:
ריז אחמד — גאנש;
סנדרה הולר — אמה;
ג'סי פלמונס — קני;
מייקל סטולברג — סגן הנשיא;
אמה ד'ארסי — לינה;
ברן גורמן — שר ההגנה עמוס;
רוברט ג'ון בורק — הגנרל פיצג'רלד;
סופי ויילד — האנה;
כמו גם פיפ טורנס, קורי ג'ונסון, דני קיריין ואחרים.
את סופי ויילד רבים מכירים מ "לשכת השירותים הקסומים", "שתיים, שלוש, שד, בואי!" ומהסדרה "הילד בולע את היקום", ואילו ג'סי פלמונס אהוב עלינו זה מכבר עוד מימי "שובר שורות" ו "פארגו".
האם כדאי לראות?
כן, אם אתם אוהבים הומור כזה, אם בא לכם לצחוק על פוליטיקאים ואם אתם מוכנים לכך שהסרט נראה בהתחלה כאוטי.
הסרט סקרן. ולכן הציון שלנו בהחלט טוב. לא רק סקרן, אלא גם גאוני במקומות מסוימים. וקרוז בכל זאת גאוני.
יתרון גדול הוא שלסרט יש תת-טקסט יצירתי נסתר על משמעות החיים, על התפקידים שלנו ועל "מי אני". בערך באמצע הצפייה כבר ממש נספגים בפילוסופיה ובמבט על העולם של היום.
תנו לסרט צ'אנס.
ציון: 7.5/10
(הורדנו מעט מהציון בגלל האורך המתמשך, שמורגש במקומות מסוימים).
מדובר בסרט סקרן, ייחודי, ובמקומות מסוימים — גאוני ממש. אם אתם אוהבים הומור לא שגרתי, רוצים לצחוק על פוליטיקאים ומוכנים לקבל את האתגר מהתסריטאים — "דיגר" נוצר בשבילכם.
ועוד משהו: יש קטעים שבהתחלה עשויים לזעזע, אבל כבר למחרת תחפשו בהם משמעות — והרושם הראשוני יתחיל להתפוגג.
טום קרוז מוכיח שהוא לא רק סופרסטאר של סרטי פעולה, אלא שחקן מעמיק ורב-גוני, המסוגל לשאת על כתפיו סאטירה מורכבת ביותר. צפו, ספגו וחפשו את המשמעויות הנסתרות — הן שוות את זה! 🎬🍿
