בגבעות סביב ולינגטון נשמעים שוב קולותיהם של הקיווי — לראשונה מזה מאה וחמישים שנה. יותר ממאתיים וחמישים ציפורים שבו לאדמות ההיסטוריות הודות לפרויקט Capital Kiwi, שאיחד את האיווי, את התושבים המקומיים ואת בעלי הקרקעות.
האיום העיקרי על אפרוחי הקיווי נותרו ההרמינים, המסוגלים להשמיד את התטולה לפני שהאפרוחים מגיעים למשקל של קילוגרם. במהלך שנות הפעילות הוצבו יותר מחמשת אלפים ושלוש מאות מלכודות בשטח של כעשרים וארבעה אלף הקטאר, מה שאפשר להפחית באופן משמעותי את לחץ הטורפים.
הצלחת הפרויקט אינה נשענת על אמצעים טכניים בלבד. שלושה עמודים — היחסים עם האיווי, עם הקהילות ועם בעלי הקרקעות — מבטיחים את יציבותה של כל היוזמה. בלי אחד מהם מאבד המבנה את שיווי משקלו, כמו חצובה רעועה.
למנהגים התרבותיים של המאורים תפקיד מרכזי. את הציפורים מוסרים לפי נוהל הטונו — מתן במתנה על פי המסורת — ואחר כך מקבלים את פניהן בטקס הפוחירי. האחריות על הדיירים החדשים עוברת לתושבים המקומיים, שרבים מהם מעולם לא ראו קיווי בעיניים.
כיום חיים באזור כבר יותר משלוש מאות קיווי, ובהם אפרוחים שבקעו ושרדו בסבירות של יותר מתשעים אחוזים. הפרויקט הפך להוכחת היתכנות: שיקום המין אפשרי כאשר בני האדם בונים מחדש את יחסיהם עם האדמה ועם יושביה.
הקיווי אינו רק סמל של ניו זילנד, אלא חלק מן המרקם החי המחבר בין בני האדם לקאנגה. שובן של הציפורים מזכיר כי שיקום מערכות אקולוגיות דורש לא רק מלכודות והעברה למקום חדש, אלא גם כבוד עמוק לידע המסורתי ולאחריות משותפת.
המודל שנבחן בוולינגטון סולל את הדרך להחזרתם של טאנגות נוספים — מינים מקודשים — לבתי הגידול המוכרים להם ברחבי המדינה.
