בקרב פרפרים, גיל הבגרות נמשך בדרך כלל שבועות ספורים בלבד — זמן לאכילה, להזדווגות ולהטלת ביצים, שלאחריו הגוף מתדרדר במהירות. ואולם מינים מהסוג Heliconius, מיערות הגשם של מרכז ודרום אמריקה, חיים בממוצע פי שלושה מקרוביהם הקרובים ביותר, ופרטים בודדים מגיעים ל-348 ימים. עם זאת, אצל חלק מהם, למשל Heliconius hecale, כמעט לא נצפה דעיכה פיזיולוגית עם הגיל.
מחקר שפורסם ב-Nature Communications ונערך בהובלת אוניברסיטת בריסטול יחד עם המכון הסמית'סוני למחקר טרופי בפנמה השווה מינים משבט Heliconiini. החוקרים מדדו תוחלת חיים, מסת גוף וכוח אחיזה — מדד לתפקוד השרירים. גם כאשר Heliconius hecale נמנע מאבקה, מקור החומרים המזינים העיקרי שלו, הוא בכל זאת חי זמן רב יותר מ-Dryas iulia, שאינה ניזונה מאבקה. הפער בתוחלת החיים המרבית בין המינים הגיע לפי 25 — 348 ימים לעומת 14.
האבקה אכן מעניקה יתרון: היא מאפשרת לתמוך בגוף זמן רב יותר מאשר צוף. אך הניסויים הראו שהתזונה אינה מסבירה הכול. Heliconius hecale שמרו על מסת גופן ועל כוח האחיזה לאורך כל חייהם, בעוד Dryas iulia איבדו רבע מכוחם כבר לאחר חמישה שבועות. שיעור התמותה הבסיסי במינים ארוכי החיים היה נמוך יותר, וקצב ההזדקנות — איטי יותר. הדבר מצביע על שינויים אבולוציוניים בביולוגיה של החרקים עצמם.
הקרבה המשפחתית של מינים שתוחלת חייהם שונה בתכלית הופכת את Heliconius למודל נוח. במקום להשוות אורגניזמים רחוקים זה מזה, יכולים החוקרים לחפש הבדלים גנטיים ופיזיולוגיים מוגדרים שמאטים את שחיקת הרקמות. הצעד הבא הוא לזהות אילו מנגנונים בדיוק מאפשרים לפרפרים אלה לשמור על תפקוד שריריהם ועל מסת גוף יציבה כל כך הרבה זמן.
התגלית מדגישה עד כמה גמיש עשוי להיות תהליך ההזדקנות, אף בתוך קבוצה אחת של חרקים. אם יצליחו להבין אילו תכונות ביולוגיות מעניקות ל-Heliconius הזדקנות מואטת, הדבר יספק נקודות ציון חדשות לחקר האופן שבו אורגניזמים בכלל שולטים בקצב השחיקה ובשימור התפקודים.
